השאלה הגדולה בגרמניה לפני המשחק נגד פורטוגל הייתה: מה יעשה יוגי? איזו מורשת ישאיר אחריו? האם יתעקש להשאיר את חותמו על המשחק או שייתן לשחקנים קצת יד חופשית? המשחק הראשון, הפסד 1:0 לצרפת, היה מהמשחקים המשפילים ביותר שידעו האוהדים הגרמנים, וזו אמירה לא קלה לאור הרצף של הדחה בבית המוקדם ב-2018, ההשפלה נגד ספרד בליגת האומות והמפלה נגד צפון מקדוניה במוקדמות המונדיאל.
יורו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
המשחק נגד צרפת היה משפיל בעיקר בגלל סיומו, בגלל אנחת הרווחה הקולקטיבית שנשמעה בכל רחבי גרמניה אחריו: "לא הובסנו". זו הייתה פגיעה באתוס הכדורגל הגרמני, מקודשי קודשיו של העם. אפשר להגיע למשחק כאנדרדוג, בעיקר נגד צרפת הנוכחית, אבל אין בלקסיקון הכדורגל הגרמני מושגים כמו הפסד בכבוד. מעולם לא עלתה לאוויר שאלה לגבי אומץ לבו של הכדורגל הגרמני. הדרישה מלב הייתה לסיים את הקדנציה בכבוד, לא לבזבז לחלוטין את דור הכדורגלנים הגדול ביותר בתולדות בגרמניה. לב שמע. הוא מודע לדיבור על המורשת שלו. הוא מחל על כבודו כדי להחזיר את מאט הומלס ותומאס מולר לנבחרת אחרי שכבר ניפה אותם.
אז לב הלך הביתה. ראה וידאו. התייעץ, בחן - והחליט החלטה קריטית: הוא לא הולך לעשות כלום. הקהל הגרמני עצר את נשימתו. הארוגנטיות של יוגי לב שוב עלתה לו לראש. מה שהוא ראה נגד צרפת היה טוב לו. מספיק.
אבל מה שלב באמת החליט לעשות היה: שום דבר והכל. הוא עלה אמנם עם אותו הרכב, אבל הוריד מעל השחקנים את כל העקרונות הטקטיים והאסטרטגיים שהוא קיעקע עליהם בשנים האחרונות. במקום 3-5-2, 5-4-1, או 4-5-1 פחות אחד, הוא שם את אותו הרכב על המגרש ונתן לו לשחק. מה שיוגי לב עשה היה: ללכת בזמן ולחפש את עצמו שהלך לאיבוד.
3 צפייה בגלריה
גרמניה מניפה גביע עולם. השיא המקצועי הגיע ארבע שנים לפני הישג השיא
(צילום: getty images)
יוגי לב הפך את הכדורגל הגרמני על פניו ב-2006. הוא הגיע לשיאו ההישגי בגביע העולמי של 2014, אבל שיאו המקצועי היה הכדורגל המרהיב של 2010, כדורגל הקיצוניים של התקפות נגד מוחצות ומרהיבות. גם ההצגה הגדולה ביותר של גרמניה בדור הזה, ה-1:7 נגד ברזיל, הייתה תוצאה של השיטה הזו. אחרי הזכייה בגביע העולמי, יוגי לב קצת איבד את זה. טוני קרוס שומר על אנדראה פירלו בחצי הגמר היה עדות ראשונה לזה, אבל בעיקר היה מדובר בהתעקשות של יוגי על נבחרת שתוקפת בכל מחיר, בכל הכוח. כמה שהניסוי הזה לא התפוצץ לו פעם אחר פעם, לב התעקש לנסות אותו במעבדה שוב ושוב.
אבל נגד האלופה היוצאת, במשחק מכריע, יוגי מצא את הלב שלו. זה היה משחק מרהיב, דומיננטי, עם שני קיצוניים ששלטו בו, משחק שהבהיר שמדובר בנבחרת שלא הולכת לכרוע תחת עומס מנטלי - מי לא חיכה שגרמניה תתמוטט אחרי פסילת השער שלה והשער שספגה במתפרצת? החוזק המנטלי הזה הוא עוד תוצאה של ההחלטה להחזיר את הומלס ובעיקר מולר לנבחרת. סיום המשחק הזה הבהיר: השמועות על גסיסתה של גרמניה היו מוקדמות מדי.
המשחק הזה הדגיש שוב את הנרפות של ההגנה הגרמנית, לעומת העוצמה מקדימה. מדובר בנבחרת דו-קוטבית. בהתקפה עצמה בלטו שלושה שחקנים: רובין גוזנס, בן להורים מהולנד וגרמניה ושחקן אטאלנטה (המרענן הרשמי של האליפות), שעלה למפה העולמית רק לפני שלוש שנים בגיל 23, משחק ומדבר כמו מישהו שלא גדל באקדמיית כדורגל (ומהווה פוסטר לקלישאה לפיה אסור לעולם להפסיק לחלום). השני היה ג'ושוע קימיך. קימיך לא אוהב את העמדה החדשה שלו. הוא מעדיף תפקיד אחר על המגרש. הוא גם אומר את זה. קימיך הוא סוג של אופה מעולה שמרגיש בנוח במאפייה שלו, וכעת הועבר למסעדת בשרים. הוא לא אוהב את מקום העבודה שלו, אבל הוא מביא למסעדה שני כוכבי מישלן (מילה טובה גם למתיאס גינטר ששמר על השטחים שעזב קימיך כשיצא למשימות תקיפה). ותומאס מולר: אקרובט הקרקע, האיש למשימות מיוחדות שאינו עושה שום דבר מיוחד, השחקן שמוחק את ה"בלתי" ממשימה בלתי אפשרית.
יוגי לב היה שוב הבמאי ההוא, שמעלה את האנסמבל שלו על הבמה ואומר להם תתפרעו. אימפרוביזציה מאורגנת. זה היה מופע מרהיב ומיוזע. יוגי לב המציא את הגלגל של הכדורגל הגרמני, ובשנים האחרונות היה קיים חשש שהוא שם מקלות בגלגל שהמציא. אבל אתמול הוא חיבר כוח ורצון, לתכונה הגרמנית הכי בולטת: כוח רצון. גרמניה עלתה על המגרש אתמול וירדה ממנו בהצהרה: הגענו. העיתונים בגרמניה הצהירו: זוהי תחילתה של אגדת קיץ. יוגי לב הצליח לברוח מהצל של עצמו.
