שבת בצהריים. באקו נכנסת לרשימה היוקרתית של מארחות משחקים באליפות אירופה, כאשר וויילס ושווייץ עולות למשחק בבית 1. בכורסאות המפוארות של יציע הכבוד פזורים מספר אנשים בחליפות, ושומרים על ריחוק חברתי ראוי מגבר משופם ואישה צעירה ומטופחת. הרי אי אפשר להוציא לדרך את המשחק ההיסטורי בלי הנוכחות של הנשיא אילהאם אלייב ואשתו מריבאן.
אבל מסביב, ביציעים השוממים, הטקסיות לא הורגשה. האצטדיון בבירת אזרבייג'ן אישר כניסה של 31 אלף צופים לכל אחד מארבעת המשחקים שיארח בטורניר, 50 אחוז מהתכולה שלו וכמות גדולה מאוד ביחס לרוב המארחות האחרות, אבל את מפגש הצהריים שהסתיים ב־1:1 ראו מקרוב רק 8,782 אוהדים.
לא חולי כדורגל
ומה הפלא? אזרבייג'ן היא המדינה המארחת המרוחקת ביותר בפער ניכר מהשאר, לכיוון מזרח. הטיסה מרומא לבאקו, שתי הערים בהן מתקיימים משחקי בית 1, לוקחת מינימום שמונה שעות. זה מסע יקר וממושך עבור אוהדים מן השורה שמנסים לתפוס כמה שיותר משחקים של הנבחרת שלהם. הוולשים, למשל, הם אוהדים חמים מאוד, אבל טיסה מקרדיף לבאקו היא עניין של בערך 800 דולר, לפני מלונות, כרטיסים למשחק וכו', ומסע ברכב או בקרוון כפי שרבים אוהבים לעשות ביבשת הוא לא ממש אפשרי בגלל המרחק העצום (שלא לדבר על בידוד הכרחי בחזרה לבריטניה). ההערכה היא כי למשחק הערב (טורקיה – וויילס) יגיעו יותר אוהדים בשל הקשר החם בין טורקיה לאזרבייג'ן.
מה עם אוהדים מקומיים נלהבים? אחרי הכל, הדברים שאתם שומעים פה ושם בימים האחרונים די נכונים: אם משחקים ביורו היו מתקיימים בישראל, הטירוף כאן היה צפוי למלא אצטדיונים, אין ספק בכך (ואכן, היינו ברשימת המועמדות להיות חלק מהחגיגה). אז זהו, שהמצב אחר באזרבייג'ן.
קודם כל, המדינה לא ממש חולת כדורגל. קיומו בבאקו של גמר הליגה האירופית בין צ'לסי לארסנל לפני שנתיים זכה לביקורות ארסיות, אחרי שבאצטדיון נראו בצילומי הטלוויזיה מקומות פנויים רבים, ואנגלים שהגיעו למשחק האשימו את המארגנים בכך שכדי להימנע ממבוכה הם פתחו את השערים לילדים מהאזור כדי שימלאו כיסאות. גם במשחקי אירופה ב־2015 נרשמה היענות פושרת מאוד מהקהל המקומי. בנוסף לכך, זה פשוט יקר מדי עבור האזרים. כרטיס למשחק בשלב הבתים עולה 35 דולר, כשהמשכורת החודשית הממוצעת עומדת על כ־400 דולר.
גם פורמולה-1
ועכשיו אנחנו מגיעים למעשה לשורש העניין. אחרי כל מה שתיארנו, מדוע למעשה באקו זכתה בכבוד הזה? הכל סובב את האיש איתו פתחנו, הנשיא אלייב, אדם שנוי במחלוקת שבדומה לשייחים מהמפרץ מנסה לקבל לגיטימציה מהמערב על ידי השקעה באירוח אירועי ספורט בולטים. כמותם הוא ניזון מהעושר המופלג שמשאבי הנפט מביאים למדינה שלו. פיפ"א כבר בלעה את הפיתיון עם מונדיאל קטאר 2022, ואופ"א לא מהססת להעניק משחקים במעמדים גדולים לאזרים, למרות כל הבעיות שכבר ציינו.
זה לא רק כדורגל – אזרבייג'ן אירחה, כאמור, את משחקי אירופה, ובשנים האחרונות קיבלה את הזכות לקיים אצלה את אחד המרוצים היוקרתיים בעונת הפורמולה 1. המדינה אפילו נתנה בעבר חסות למדים של אתלטיקו מדריד, עם הכיתוב "אזרבייג'ן – ארץ האש".
קריטריון אולימפי
היהלום שבכתר עבור אלייב הוא האולימפיאדה, ובאקו הגישה מועמדות למשחקים ב־2016 וב־2020, אך לא הצליחה להגיע לשלבים המתקדמים של הבחירה. שלא יהיה לכם ספק – בקצב בו מתנהלים העניינים זה עוד צפוי לקרות. האולימפיאדות הקרובות יתקיימו בטוקיו, פריז ולוס-אנג'לס, והדיבורים המוקדמים על 2032 נוטים כרגע לכיוון אוסטרליה (כנראה בריסביין), אבל אנחנו חיים במציאות ספורטיבית בה עלויות האירוח צומחות לממדים בלתי אפשריים, והמדינות והערים שמוכנות לשאת בנטל הולכות ומתמעטות. לאזרבייג'ן יש גב כלכלי רציני להציע לוועד האולימפי בעתיד.
מה הופך את אלייב (59) לדמות כל כך בעייתית? אפשר להתחיל בכך שאזרבייג'ן נשלטת על ידי משפחתו מהיום בו קיבלה עצמאות. אביו, היידר אלייב, היה ראש מטה הק-ג-ב באזרבייג'ן ונבחר לנשיא המדינה הראשון ב־1993. הוא צבר כוח אדיר. עם מותו ב-2003 אילהאם נבחר לתפקיד – במהלך שלא עבר חלק. על פי משקיפים מאירופה שהגיעו לפקח על הבחירות וחתמו על דוח חמור בסופן, הן היו מוטות מראש ולא נערכו לפי הכללים המקובלים. בשלוש מערכות הבחירות שהתקיימו מאז הוא קיבל 87, 85, ו־86 אחוזי תמיכה בהתאמה.
על פי דיווחים שונים, אילהאם צבר הון המוערך במיליארדי דולרים, הוא שולט בחברות מקומיות וזרות, ומנהיג את המדינה באגרוף ברזל. בין השאר, כלי תקשורת מחוץ למדינה דיווחו על מדיניות של עינויים, רדיפת עיתונאים ודיכוי מתנגדי המשטר. ארגון "עיתונאים ללא גבולות" הציב את אזרבייג'ן במקום ה־168 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות. וזה עוד לפני הביקורות על העימות הצבאי המתמשך עם ארמניה בחבל נגורנו-קרבאך.
כל אלו, יחד עם העובדה שחברת הנפט האזרית הלאומית Socar שימשה במשך שנים כאחת מנותנות החסות הראשיות של אופ"א, יצרו תרעומת גדולה בנוגע לקיום משחקי היורו בבאקו.
אבל כמו במקרה של הדיווחים המזעזעים על מצב זכויות הפועלים בקטאר, שלא לדבר על הבחירה שהייתה נגועה בשחיתות, זה לא מזיז דבר לאחראים. האצטדיון המפואר בבאקו, שעלה 600 מיליון יורו ונפתח ב־2015, ממשיך לשאוב אליו משחקים ואירועים. אלייב משקיף מהיציע בגאווה על הפרויקט – אבל המושבים בטבעת סביב הדשא הם בעיקר אלו שחווים איתו את הרגע.
