גיבורי על מרתקים את בני האדם כבר דורות רבים, מחוברות הקומיקס ועד לשוברי הקופות, לא רק בגלל הבריחה מהמציאות אלא גם כיוון שהם פותחים את המחשבה. אתם מכירים את השאלות האלה שעוברות לכם בראש לפני שאתם נרדמים, אלו שמלוות אתכם מילדות: איזה כוח הייתי רוצה, לעוף או להיות בלתי נראה? הייתי מסתיר את הזהות שלי בסגנון קלארק קנט או יוצא לציבור?
וישנו מוטיב קבוע שעומד בלב הסיפורים העל־טבעיים הללו, הקונפליקט הפסיכולוגי שעומד בשורש כל המאבקים שהעולם התמכר להם: הכוח הזה שקיבלתי או נולדתי איתו, האם לנצל אותו למען האנושות או להיות מהרעים? למאמני הנבחרות באליפות אירופה, ובכלל, יש כוחות קסומים שקודמיהם לא החזיקו בהם. אולי יורו 2024 לא עמד בציפיות מבחינת איכות הביצוע ומיצוי הפוטנציאל, אבל מדובר בטורניר ברמה המקצוענית הגבוהה ביותר שהייתה בהיסטוריה.
כושר גופני, הבנה טקטית, מילוי הוראות, יכולת אישית, מהירות, קריאת משחק, ניצול הזדמנויות, פיזיות. השחקנים שהגיעו לאליפות אירופה היו התוצרים של הליגות, האקדמיות והמועדונים הטובים בעולם, שהכינו אותם להיות הכדורגלנים השלמים ביותר שאפשר. גם הגיאורגים והאלבנים, בדרך שלהם, שלא לדבר על העילית, השחקנים שגם רגילים לתחרות עוצמתית על בסיס שבועי: האנגלים, הספרדים, הצרפתים, הגרמנים, ההולנדים. השחקנים היו כוח העל של המאמנים ביורו, וגיבורי העל היו צריכים להחליט איך להשתמש בהם, להיות הטובים או הנבלים.
למרבה הצער, רובם בחרו בצד האפל, וזה מה שייזכר מיורו 2024. אולי הריגוש שהיה חסר ביורו הקורונה ובמונדיאל בקטאר חזר ליציעים, אבל האוהדים בכל העולם מרגישים מרומים. מכונות הכדורגל שהם מעריצים מסוגלות להרבה יותר, רואים את זה בקביעות בכדורגל המועדונים, אבל המאמנים לחצו רק על הכפתורים האפורים. הם רוצים רובוטים, הם רוצים שחקן פלקט, קפוא ובלי קמטים. המטרה שלהם אינה לאפשר משחק חופשי שימצה את מכלול הכישורים של השחקנים, אלא להשיג ציות מוחלט מצד הנבחרת, שלא תהיה אף תנועה שלא יאשרו. זה לגיטימי בהצלחה, מעורר זעם בכישלון, אבל אף פעם לא ידידותי לקהל.
השאלה היא האם כמו ב"שליחות קטלנית", או בסיוטים דיסטופיים אחרים, יגיע הרגע שבו המכונות יתקוממו ויפתחו במרד. זה לא קרה עד עכשיו מסיבות פשוטות: שחקני צרפת, אנגליה וגרמניה סוגדים לדידייה דשאן, גארת' סאות'גייט ויוליאן נאגלסמן, מאמנים שהכניסו אופי לנבחרות והפכו אותן להישגיות יותר, תוך כדי שהם ממלאים אותם בביטחון. הם מאמינים שזו הדרך הנכונה ביותר עבורם והולכים איתם. בפורטוגל, לעומת זאת, אף אחד יגיד מילה אלא אם כריסטיאנו רונאלדו יחליט כך, ואין סיכוי שזה יקרה עם רוברטו מרטינס שנותן לו יד ורגל חופשיות.
אבל אפשר לקוות שיגיע היום שבו השחקנים ירצו גם ליהנות מכדורגל, ואז תתחיל התסיסה בתוך חדר ההלבשה. והמאמנים שהיו שחקנים עם נטייה הגנתית וזהירה לא יחזיקו מעמד, ויפנו את מקומם למהפכנים שאוהבים שטף ואינם חולי שליטה. יודעים מה? זה גם יקרה, כי הענף תמיד עובר תקופות ומשתנה, אף פעם לא עומד במקום. יורו 2024 היה תור הכדורגל המבוהל של מי שאמור להיות המאיים, אבל כמו שעידן הבונקר וז'וזה מוריניו חלף, גם אליפות אירופה הזו לא תכתיב את הטון לאורך זמן.
אנחנו לא שייכים
הדבר החשוב הנוסף שלמדנו מיורו 2024 הוא שישראל לא שייכת לשם. מבלי להכליל, כי ישנם יוצאי דופן, שחקני הנבחרת שלנו רחוקים יותר מתמיד מהחצי העליון של היבשת. גם נבחרות שלא הגיעו לטורניר, כמו פינלנד, וויילס, בוסניה, שוודיה ונורווגיה, עולות עלינו, וקיים סיכוי גדול יותר שנבחרות בעלייה, קוסובו ולוקסמבורג למשל, יערכו בכורה ביורו לפנינו.
כל הדברים שייחדו את הנבחרות הקטנות כביכול ביורו חסרים בישראל: אולי התשתיות והמתקנים במקומות הללו אינם ברמה של חלק מאצטדיוני הפאר כאן, אבל ההצלחה מתחילה מקידום הילד המהיר והחזק פיזית, ולא זה שמבקיע 13 שערים בכל משחק; מבניית הבסיס מגיל צעיר – השתחררות מלחץ והנעת כדור מהירה, של כל השחקנים במגרש; מהבנה הברורה שהליגה המקומית חלשה, ואסור להסתמך על שחקנים שמצטיינים בה, גם אם הם מצליחים בקונפרנס ליג ובמשחקי העונה. המחשבה שמשדרים בהתאחדות היא ויתור מראש על מונדיאל 2026 ושימת הדגש על עלייה ליורו 2028. אל תבנו על זה.
ספרד אלופת אירופה: התגובות והציוצים ברשת
(באדיבות one)
פורסם לראשונה: 01:30, 15.07.24
