דבר אחד טוב עשתה נבחרת אנגליה בשלב הבתים - היא הצליחה, בעור שיניה, על הגחון ממש, לסיים במקום הראשון. היא לא כבשה מול סלובניה, לא ניצחה את דנמרק וגירדה 0:1 קטן מול סרביה במשחק שראוי להקרין בלופ לאסירי עולם, וזה הספיק לבכורה. וכך, במקום שתקבל את העונש הראוי לה ושהדרך לגביע תחייב אותה לעבור בסבירות גבוהה את גרמניה, ספרד, פורטוגל (או צרפת), היא השתחלה, כגנב בלילה, אל החלק הנוח של ההגרלה. הדרך שלה אל הפסגה שמעולם לא כבשה, זכייה ביורו, מתחילה הערב (ראשון, 19.00) מול סלובקיה. במקרה הכי גרוע, תצטרך לעבור בדרך לגמר גם את הולנד, שנראתה רע אפילו יותר ממנה. מדובר במקרה נדיר שבו המזל לא הלך עם הטובים. המעידות של הצרפתים והבלגים מילטו את האנגלים ממוקשים רציניים.
החסד האחרון שנשמר לאנגלים בטורניר הזה, הוא גם שורש הבעיה שלהם לאורך ההיסטוריה - שימורה של אנגליה כ"כוח מסורתי" שלא בהכרח תואם למציאות. כך מתאפשר להציג אותה באופן אוטומטי כעדיפה על נבחרות דוגמת אוסטריה ושווייץ. זה הרי לא נשען על הוכחות בשטח. ההנחה נובעת משני דברים - המוניטין של השחקנים האנגלים כבודדים, והתפישה של האנגלים את עצמם כפייבוריטים. האמת היא שאנגליה אינה עדיפה אפילו על אוסטריה. אלו רק ההתניות הישנות שלנו שמאפשרות לנו להניח שדרכה של אנגליה לגמר סלולה.
זה היה נכון תמיד, בכל אותם טורנירים רבים קודמים אליהם הגיעה עם אמונה שלא מגובה בדבר בנוגע לעוצמתה. אך יורו 2024 הוא שונה. הפעם, האנגלים לא שוגים בדמיונות. להבדיל מכל אותם דורות קודמים שהוכתרו כמוזהבים אך התגלו כעשויים מתכת זולה, לאנגליה הזאת יש חלוץ בטופ העולמי (הארי קיין), את שחקן השנה בפרמייר־ליג בכנף (פיל פודן) ואת מי שהוא כנראה שחקן השנה באירופה (ג'וד בלינגהאם). לאלו ניתן להוסיף שחקני־על מסגנית האלופה ארסנל (דקלן רייס ובוקאיו סאקה), ומתקבל סגל כמותו לא היה לאנגלים אולי מאז ומעולם. ובכל זאת, זו נראית כמו אנגליה הישנה והטובה. יותר נכון, הישנה והלא טובה.
לכאורה, זוהי האופנה השולטת ביורו הזה. הנבחרות הגדולות נדמות קטנות מכפי שהן אמורות להיות, ואילו הקטנות מרשימות יותר משניתן היה לחזות. אם גרמניה היא מעט פחות "גרמניה" משאפשר היה לצפות, והולנד וצרפת הן הרבה פחות "הולנד" ו"צרפת" משאפשר היה לקוות, אז גם על החולשה של אנגליה אפשר להפעיל פקטור מקל. ההבדל הוא שבניגוד לכל הנבחרות הללו, את החולשה של האנגלים אפשר להסביר בקלות. מקורה לא בדשא, שם האנגלים תמיד נפלו בפער שבין ערכם האמיתי של שחקניהם לאופן שבו הם מדמיינים אותם. הבעיה יושבת על הספסל, אוחזת במחברת קטנה ובעט ומשרבטת אלוהים יודע מה.
גארת׳ סאות׳גייט הוא הנבל של אנגליה. תמיד חייב להיות לה אחד - פרט בודד שבאמצעותו אפשר להסביר כישלון קבוצתי. פעם זה האדום של דייויד בקהאם בצרפת 1998, ופעם אי־עמידה של וויין רוני בציפיות. זו פרקטיקה אכזרית, אבל מה לעשות שלפחות במקרה הזה אין עשן בלי אש. השבלוניות של סאות'גייט (שלושה מגנים ימניים בהרכב למרות שאלוהים ברא את הכדורגל כך שצריך רק אחד), החילופים התמוהים והכריזמה הלא קיימת - הכל מוביל לכך שלראשונה מזה שנים ארוכות הבעיה של האנגלים היא לא השחקנים. בכך הם כבר טיפלו. עכשיו נשאר להם לטפל רק במאמן. אם אנגליה תודח כבר הערב, הוא כבר יטפל בעצמו.
פרדיננד: אנגליה הפייבוריטית לזכות ביורו
(באדיבות ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 30.06.24
