שוטטתי אתמול שעות ארוכות במעוזי העידוד של הטורקים בברלין. בשווקים הצבעוניים, בשכונות, בבתי הבינגו, הדומינו וההימורים הלא חוקיים, בבתי התה ופיצוחי הפיצוחים, בדוכני הדונרים, במנגלים שיצאו לפיקניק ביום קיץ לא אופייני (בחלוקה מדויקת: בשכונות הגרמניות יש איסור על הדלקת מנגל, בשכונות שמותר יבקשו ממך בעדינות מאיימת לא לצלות בשר חזיר), בהפגנות מול השגרירות, בפאן-מייל (אזורי הצפייה המשותפת).
זו הייתה חגיגה לאומנית של דגלים וצפירות. כל מכונית עם חמישה דגלים לפחות: על מכסה המנוע, מונפים מחוץ לחלונות, על המראות, משתלשלים מהחלון האחורי. כל לחי סהר וכוכב. כל צופר, עשרות חתונות אוריינטליות. יום חג.
"בשבילנו, זו הזדמנות להרגיש שווים, ואחרי ההדחה של גרמניה, אפילו יותר. אנחנו עכשיו מארחי היורו", אמר לי מוראט בפיצוחייה על הרחוב הראשי של שכונת המהגרים קרויצברג, "אנחנו לא אזרחים שווים פה, אין לנו הזדמנויות שוות, לילדים שלנו אין מורים או עתיד כמו לילד גרמני, אבל בכדורגל הכל יכול לקרות. זה לא החיים. אנחנו יכולים להגיע לחצי הגמר. פה אנחנו לא חיים בחברה ובתרבות מקבילה. פה אנחנו אירופה".
מבחינה אישית, הכי קל להזדהות עם הטורקים. לקפוץ בריקודיהם, לקנא בהפגנת הלאומיות מלאת הגאווה ונטולת רגשות האשם שלהם. מבחינה אישית, אני קצת הם: כהה עור, עם זיפים, הזר, האחר, חם כמותם וגם חמום מוח. אני זה הם, רק בעברית ויהודית. ובכל זאת, ככל שהתקדם היום, והתקרבה שעת המשחק, התחילה שוב ההרגשה המחורבנת הזו: להיות לא פה ולא שם. אני אף פעם לא אהיה הולנדי או גרמני, הם אף פעם לא יקבלו אותי כאחד משלהם. אבל אני מעדיף את זה מאשר להיות טורקי.
5 צפייה בגלריה
אנשים שחיים ונהנים מהדמוקרטיה המערבית, ירקו על הדמוקרטיה המארחת
(צילום: REUTERS/Axel Schmidt)
ג'סטה לארגון שמסוכן לדמוקרטיה
ככל שהתקדם היום, ככה חלחלה תחושת הגועל. אחרי שחגגו את הניצחון על אוסטריה בשמינית עם הצדעת "הזאב האפור", שמזוהה אם ארגון ימין פשיסטי, גזען ואנטישמי בטורקיה; ואחרי ששגריר גרמניה הוזמן לשיחה אצל הראיסים בטורקיה (למה? זאת הייתה החלטה של אופ"א); ואחרי שרג'פ טאיפ ארדואן הכריז שהוא מגיע לביקור בברלין, מה שגרר גיוס של עוד אלפי שוטרים לבירה הגרמנית, ככה הצטרפו עוד ועוד טורקים לחגיגת התקרבנות פשיסטית. בכל מקום ולכל מקום שהלכת, "הצדעות זאב". מחלונות המכוניות, משערי החנויות, בקופות הסופרמרקטים, ברחובות. אולי רצו להביע שוב את ההתקרבנות שלהם בגלל ההרחקה של שחקנם מרי דמיראל לשני משחקים, אבל למי אכפת? עשרות אלפי אנשים בברלין אתמול הביעו תמיכה ונתנו ג'סטה לארגון שהוא מסוכן לדמוקרטיה. אנשים שחיים ונהנים מהדמוקרטיה המערבית, ירקו על הדמוקרטיה המארחת שלהם ואמרו לתושבים שלה מה הם חושבים על צורת החיים שלהם.
זה היה פשוט מכוער. השוטרים עצרו עשרות. המצעד של אוהדי טורקיה בוטל (הם כמובן חשבו שהם שוב הקורבן). ארדואן והחבר, מסוט אוזיל, ישבו ביציעי הכבוד. ועשרות אלפי אוהדי טורקיה קיבלו אותם בהצדעת הזאב, מחווה ל"זאבים האפורים", הזרוע הצבאית של הגוף הפוליטי של הימין הקיצוני, שיושב עם ארדואן הפשיסט בקואוליציה, ארגון שמאיים על אלפי טורקים, יזידים וכורדים שחיים בטורקיה ומחוצה לה. באצטדיון שבו היטלר הציג את מרכולתו הנאצית ב-1936, זה היה מכוער שבעתיים. רק מי שחי בחברה מקבילה, מי שאינו מוכן להתחבר לתרבות המארחת, מי שגורם לביטולם של שיעורי השואה בבתי ספר יסודיים רבים בגרמניה, יכול להתנהג ככה.
הם צעדו ברחובות בגאווה. כשנגמרו להם השירים, הם התחילו לזמזם: "אנחנו לא רוצים מהגרים בטורקיה", כשהם מתכוונים לסורים שמחפשים במדינתם מקלט ממלחמת האזרחים. אין להם אירוניה בלקסיקון.
ככל שהתקדם היום, ככה רציתי שההולנדים יתקעו להם שביעייה. בדרך כלל, ביציע העיתונות, אני מקפיד לשמור על ניטרליות. כשההולנדים כבשו את השני (שהספיק ל-1:2 וכרטיס לחצי הגמר), קפצתי כמו שמעולם לא קפצתי באושר ביציע העיתונות. העיתונאים הטורקים, שהתחבקו ועודדו את השער הראשון, ודרשו VAR על כל החלטת חוץ נגדם, ביקשו שאשב וארגע, שאכבד את המקום. פה, יש מקום רק לחגיגות ניצחון של צד אחד.
האוהדים ההולנדים המשיכו בתצוגת העידוד המפוארת שלהם, מלאת החן והחדווה, מלאת האלכוהול והריקה מאלימות. הם עודדו 5, 10 ו-15 דקות. אבל המשיכו לשבת בתוך האצטדיון עוד דקות ארוכות-ארוכות. הסרטונים מחוץ לאצטדיון, מהפאן-מייל ומרחובות ברלין, הבהירו להם שחולצה כתומה זו מטרה אדומה. יש גבול דק מאוד בין הצדעה פשיסטית לאלימות כלפי כל מי שעומד מולך. ואתמול, היה מקום רק לצד אחד לחגוג. מי שחגג ליד קבוצות טורקיות, בכה. "אחרי זה הם מתפלאים למה אנחנו מצביעים לחרט וילדרס", אמרה לי אוהדת הולנדית, חצי שמחה-חצי כועסת, כשנדחקנו לשערי היציאה.
