"זנק שמאלה". אלו שתי המילים שהודבקו על בקבוק המים של ג'ורדן פיקפורד, ליד שמו של בלם נבחרת שווייץ מנואל אקאנג'י. שוער נבחרת אנגליה זינק שמאלה והדף בקלות את הפנדל הראשון של השווייצרים בדו־קרב שלשום. זה היה הכדור היחיד מבין התשעה שנבעטו שלא נכנס, מה שהוביל את אנגליה לניצחון 3:5 ועלייה לחצי גמר היורו. אבל אקאנג'י לא היה לבד שם: התמונות הוויראליות הראו שעל הבקבוק הופיעו כל שחקני היריבה עם הוראות מותאמות כמו "לזייף זינוק ימינה ולקפוץ שמאלה".
פיקפורד הדף לפחות פנדל אחד בארבעת הקרבות האחרונים שאליהם הגיעה אנגליה בטורנירים גדולים, וידוע בהכנה המדוקדקת ובחוסן המנטלי שלו (בגמר היורו הקודם, שבו אנגליה הפסידה לבסוף בפנדלים לאיטליה, הוא צולם אומר לעצמו "אין בעיה" רגע לפני שעצר את הבעיטה של ז'ורז'יניו). אבל פיקפורד אינו יוצא דופן: יורו 2024 מחזק את המגמה שהלכה והתעצמה מתחילת המילניום – ההכרח להכין את הנבחרת שלך לדו־קרב מהנקודה הלבנה בצורה הקפדנית ביותר. הכוונה היא לכניסה למחשבה מדעית, ניתוח מקצועי כמו כל היבט אחר של המשחק והשארה מאחור של המשפט "לא התכוננו לפנדלים". מאמן שאומר את זה עכשיו הוא אחד משני דברים: שקרן או גרוע.
4 צפייה בגלריה
פיקפורד הודף את הפנדל של אקאנג'י, שלשום. הבעיטה שהכריעה את המשחק
(צילום: AP Photo/Frank Augstein)
מגדילים ונזהרים
הגדלת היורו ל־24 נבחרות החל מהטורניר של 2016, ואיתה הוספת שלב שמינית הגמר, שינתה את החשיבה האירופית. במונדיאל רואים את זה בעקביות: מבין חמשת הטורנירים מאז 2006, בשלושה קיבלנו ארבע הכרעות מהנקודה הלבנה בשלבי הנוקאאוט, רק ב־2010 הייתה ירידה זמנית לשני משחקים כאלה, ובגביע העולם האחרון נקבע כבר שיא של חמישה קרבות, כולל בגמר בין ארגנטינה לצרפת. ביורו המספר היה תמיד סטנדרטי, בערך שניים לטורניר, אבל ב־2016 כבר קיבלנו שלושה, ב־2020 ארבעה, ועכשיו אנחנו כבר על שלושה נוספים, וזה עוד לפני שלושת משחקי חצי הגמר והגמר המועדים לפורענות מהבחינה הזו. אין מנוס – עוד שלב משמעותו עוד פנדלים.
כמובן, לא מדובר בסיבה היחידה לצמיחה. ביורו הנוכחי, למשל, רואים את אחת מהנקודות המרכזיות שמובילות ל־120 דקות שוויוניות: כדורגל זהיר. אנגליה וצרפת הן שתי הגדולות הבולטות שמשחקות כדורגל מאכזב, בלשון המעטה. מתחילת שלב הבתים, וגם במשחקים שבהן השתיים פייבוריטיות על הנייר, הן נוקטות גישה שנראית לעיתים פחדנית, נטולת יוזמה, שמטרתה יותר לא להפסיד מאשר לבוא ולנצח. בהתאם, הן היו מעורבות בשניים מבין שלושת המשחקים שנגמרו בפנדלים ועלו לחצי הגמר. פורטוגל, שהקריבה את הפוטנציאל על מזבח ההערצה לכריסטיאנו רונאלדו, נקלעה פעמיים למצב הזה אחרי משחקים איומים שהסתיימו ב־0:0. את הפעם השנייה היא כבר לא שרדה. במשחקים של שלוש הנבחרות הללו נראה היה שהגעה לפנדלים זה בסדר גמור מבחינתן, כל עוד לא יסתכנו בהפסד מוקדם יותר.
ישנו גם עניין השוויוניות שחייבים להתייחס אליו ביורו הזה. יותר מתמיד, הרמה של רוב הנבחרות הייתה גבוהה – הן מבחינת איכות הסגל והן מבחינת הביצוע – מה שזלג גם לשלבים המאוחרים. כל יריבה מסוכנת, ובסופו של דבר קשה להשיג ניצחונות כאשר הקרב הטקטי מאוזן והמאמן מהצד השני מכיר את כל הטריקים שלך. בעבר זו הייתה השיטה של האנדרדוג – בונקר של 120 דקות כדי להגיע לפנדלים. עכשיו זה כבר לא משתלם, כפי שהוכח ביורו שוב ושוב, כי לא ניתן להחזיק מעמד מול שטף התקפי, אבל במקום זאת קיבלנו נבחרות שפשוט לא מצליחות להכניע זו את זו. זה אחד הסימנים לכך שהמאמנים הם השמות הבולטים ביורו הזה.
לבנות בועט מושלם
וכך, כפי שלא ניתן להגיע כיום לטורניר גדול בלי סדר בנבחרת וכושר גופני גבוה, לא ניתן לבוא לפנדלים בגישה של "מה שיהיה, יהיה". פיקפורד הוא לא השוער היחיד שמכין לעצמו שליפים על הבקבוק, ובאנגליה מתכוננים גם לצד השני של ההכרעה: הפרשן גארי נוויל סיפר כי בתקופתו פשוט היו בוחרים את מי שסטטיסטית הם הבועטים הטובים ביותר בסגל, מה שלא עבד, בעוד המנהג הקבוע של גארת' סאות'גייט בסיום כל אימון הוא לקחת שלושה שחקנים שונים, לתת להם לבעוט שלושה פנדלים בפינה שקטה של המגרש, אבל להוציא אותם לפועל בצורה הנקייה ביותר שאפשר כדי לחדד את היכולת. שלשום הבעיטה של אייבן טוני מול שווייץ הייתה מופת של ביטחון, כדור לפינה בפנים חתומות כשהוא לא מוריד את העיניים מהשוער יאן זומר.
במונדיאל האחרון לואי ואן חאל שאימן את הולנד שלף נשק סודי: הוא צירף לצוות המקצועי את מאמן הכדורעף פיטר מרפי, שהוגדר כ"מחסל הפנדלים". התפקיד שלו בנבחרת היה ללמד את השוערים בסגל איך לערער את הביטחון של הבועטים. בנוסף, מדענים הולנדים ניתחו את הדרך הטובה ביותר לבעוט פנדל, וטענו כי עם אימונים מוכוונים כל שחקן יכול להפוך לבועט מושלם. זה בא לידי גם בזירת המועדונים: ליברפול עובדת כבר שלוש שנים עם צוות של חוקרי מוח גרמנים, שסייעו לשחקנים להגיע למוכנות מנטלית אידיאלית בקרבות פנדלים על ידי מדידת פעילות מוחית ויצירת מצבי לחץ דומים. בשני הגמרים של הקבוצה שהגיעו לפנדלים ב־2022, השחקנים הבקיעו 17 מ־18 בעיטות.
פרופ' גיר יורדט הנורווגי, מחבר הספר "לחץ: לקחים מהפסיכולוגיה של דו־קרב הפנדלים", אמר לאיי־פי: "זה מגוחך לא להתאמן על מצבי לחץ. ישנם מחקרים המוכיחים כי תרגול תחת לחץ קל יוביל לתפקוד גבוה יותר במצבים של לחץ גבוה. האם בזמן שלום חיילים יושבים, מחכים ואומרים שהם לא יכולים לשחזר את תנאי הקרב?" יורדט הוסיף כי בגביע העולם בקטאר כל המאמנים המנצחים בפנדלים, ללא יוצא מהכלל, היו אלו שנתנו את התדרוך הקצר ביותר לפני הבעיטות: "בגמר, מאמן צרפת דידייה דשאן היה זקוק ל־20 שניות כדי להחליט מי יבעט לפני כל פנדל, הביט מסביבו, הפגין חוסר בהירות. זה משהו שעובר לשחקנים". דשאן, אגב, התנגד להצעת ההתאחדות הצרפתית להתמקצע יותר בהכנה לפנדלים.
4 צפייה בגלריה
גם הלחץ משפיע. דיוגו קוסטה עוצר את הפנדל של יוסיפ איליצ'יץ'
(צילום: Kirill KUDRYAVTSEV / AFP)
ולמרות הכל, ברגע האמת, זה רק שחקן מול שוער, ולא תמיד אפשר לתכנת את הרובוט כדי שיבעט לחיבורים או שיזנק ויהדוף. הולנד הפסידה לארגנטינה בפנדלים במונדיאל האחרון; אנגליה לאיטליה ביורו הקודם; לואיס אנריקה דרש מהסגל הספרדי ספרד לבעוט אלף פנדלים לשחקן בשנה שלפני גביע העולם, והם לא דייקו אפילו באחד בהפסד למרוקו. אפשר להביא את היכולות למקסימום, אבל מול אצטדיון עוין, אחרי מאמץ פיזי אדיר, כשכל המדינה מחכה לביצוע שלך, כשגם מי שמולך התכונן היטב למה שתעשה – לא תמיד זה יסתיים בהצלחה.
אוהדי גרמניה בהמבורג מתכוננים למשחק נבחרת גרמניה
(צילום: זאב אברהמי)
פורסם לראשונה: 01:30, 08.07.24
