כריסטיאנו רונאלדו נמצא בשלב הטלנובלי של הקריירה שלו. אין לו משחקים – יש לו פרקים. "רונאלדו עובר לסעודיה", "רונאלדו מוחלף במונדיאל", "רונאלדו מסופסל במונדיאל", "רונאלדו מודח מהמונדיאל". לתדהמת חלק מהצופים, אחרי יותר מ־20 עונות, הסדרה עדיין מצולמת. טוב שכך, היות ובפרק של שלשום – "רונאלדו בשמינית גמר יורו 2024 מול סלובניה" – נכבשה אחת הפסגות הדרמטיות בתולדותיה. הכוכב עבר טלטלה רגשית שהציגה אותו בשיאו האומנותי. כן, למרות שהוא כבר כמעט בן 40, רונאלדו הוכיח שהוא עדיין יכול להתעלות על הנמסיס הארגנטינאי שלו, הכוכב היריב אליו הוא מושווה תדיר. הכוונה היא לא ללאו מסי, אלא לגוסטבו ברמודס, כמובן.
רוב הזמן רונאלדו היה גדול מהחיים, מוקצן כמו דמות שנבראה במוחו הקודח של תסריטאי חובב דרמות ולא אחת שעוצבה על ידי הכוחות הבנאליים של היומיום. הכי שרירי ועם זאת הכי פגיע. הכי חזק ועם זאת הכי רגיש. הכי מרוכז בעצמו ועם זאת הכי אהוב על ידי חבריו. סט תכונות שלא יכולות להשתלב באדם אחד, מצאו את הדרך להתקיים בו־זמנית בתוכו ובאופן שנראה שלם והגיוני, כקווים מקבילים שבכל זאת נפגשים. בשיאו, רונאלדו היה על־אנושי. כעת, בדמדומי הקריירה, הוא פשוט לא־אנושי. הוא חורג מהדמות המקובלת של כדורגלן אפילו יותר מכפי שהיה בזמנים בהם היה הטוב בעולם. יורו שישי, משחק בסעודיה, בן 39 וחצי – זה לא הפרופיל של שחקן שעומד במרכז הפריים של אחת הנבחרות הטובות בעולם. ובכל זאת רונאלדו שם, ממשיך לגלם את תפקיד חייו גם אחרי שחייו השתנו.
אפשר להביט על רונאלדו של המשחק מול סלובניה בשני מבטים. הראשון, הביקורתי, הלעגני, הציני, יצטמצם באופן בלעדי לביצועיו על המגרש. ואכן, רונאלדו ידע ימים טובים יותר, בלשון המעטה. פעם ועוד פעם בעט כדורים חופשיים שלא היו קרובים למסגרת. שוב הגיע למצבים, אך לא ניצל אותם. הפער הגדול בין המאמץ של רונאלדו להשפעתו בפועל האירה עליו באור של חוסר מסוגלות. כדורגלן ה"עשה זאת בעצמך", האינדיבידואל הגדול של המשחק, נראה תלותי, כמעט נזקק. הוא, זה ברור, לא יכול לעשות זאת בעצמו. לא הערב.
ואפשר להפנות לעברו גם מבט נוסף. החטאת הפנדל בהארכה הפגישה את רונאלדו עם נקודת השפל הנמוכה ביותר במשחק, אולי בקריירה. אפשר להבין כמה קשה זה היה עבורו, כמה הרבה עמד על הפרק. אם פורטוגל תודח, תסתיים ככל הנראה הקריירה הבינלאומית של רונאלדו, ובאופן שיציב אותו כאשם הבלעדי. דווקא ברגע השפל הזה של הכדורגלן שהוא רונאלדו, נסדקה קליפת הספורטאי והתגלה בשיאו האדם שמסתתר מאחוריה. הדמעות זלגו מעיניו של רונאלדו, שנשבר לרסיסים, קורס תחת משקל הסיטואציה. גם ספורטאים בוכים, אך תמיד לאחר משחקים. לא במהלכם. אבל מגבלות הזמן, המעמד, ה"מקובל או לא", לא חלים עליו. רונאלדו כנראה כבר לא יכול לעורר הערצה עם הרגליים, אבל הוא יכול לעורר חמלה עם העיניים.
זה היה אחד ממשחקיו החלשים של רונאלדו, אבל זה היה גם אחד ממשחקיו הגדולים ביותר, רכבת הרים מוזרה שהורכבה מהרבה ירידות ועלייה אחת בלבד, הפנדל המוצלח בדו־קרב, פעולה אלמנטרית לכאורה שהייתה הכל חוץ ממובנת מאליה בהתחשב בנסיבות. את העול הזה, הפער בין מה שהוא מסוגל לעשות למה שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות, רונאלדו נושא בקושי על כתפיו. כל הנבחרות ביורו משחקות אחת נגד השנייה, אבל המשחק של רונאלדו הוא אחר לגמרי.
מביך או מרגש? הרשת מגיבה לסערת רונאלדו
(באדיבות one)
תפתיעו, אבל קצת
הנטייה הטבעית של כל צופה בלתי מעורב היא לטובת האנדרדוג. לרצות שדנמרק תנצח את גרמניה, שגיאורגיה תפתיע את ספרד, שבלגיה תעקוץ את צרפת ושסלובניה תדיח את פורטוגל, מעיד שהלב במקום הנכון. אלא שעם הפתעות, מדהימות ככל שיהיו עם התרחשותן, יש בעיה אחת - לאחריהן צריך לחיות עם ההשלכות, עם עולם שמסודר באופן מעט שונה ממה שיועד להיות, עם רבעי גמר שמפגישים את דנמרק עם גיאורגיה היכן שיכול היה להיות טוב בהרבה. בסופו של דבר, הפתעות טובות כל עוד הן מתרחשות בזמן ובמינון הנכון וכשלא צריך לשלם עליהן מחירים גבוהים מדי. כדורגל נועד כדי שיתחוללו בו ניסים - חוסר היכולת לצפות את אופן ההתפתחות והאפשרויות הבלתי מוגבלות שהוא מציע הן סוד הקסם, אבל טורניר כמו היורו נועד בעיקר כדי לייצר רגעים בלתי נשכחים של התנגשות ענקים. עוד יותר משצריך שגוליית ידפוק לדוד אבן במצח, צריך שדוד יפגוש מישהו בגודל שלו.
האופן הלא שוויוני שבו חולקו הנבחרות לשני חצאי ההגרלות יצר את העיוות הנורא והנפלא שהוא שני רבעי הגמר של שישי - שני מפגשי ענק בין נבחרות שאולי נפגשות מוקדם מדי, אבל העיקר שהן נפגשות. גרמניה - ספרד וצרפת - פורטוגל ברצף, כשתי מנות בארוחת מישלן של כדורגל, זו הסיבה שאנחנו רואים כדורגל. פספוס של אחד מהדייטים הללו על מזבח הרומנטיקה שבהפתעה סלובנית היה בלתי נסלח. אם סלובניה רוצה להפתיע אותנו, היא מוזמנת להפסיד לישראל במוקדמות המונדיאל הקרוב.
גול יפה, נבחרת מכוערת
עד לדקה ה־95 של המשחק מול סלובקיה, ג׳וד בלינגהאם היה השחקן הגרוע ביותר במשחקה הגרוע ביותר של נבחרת אנגליה בטורניר הגרוע ביותר שלה מזה עשור. נותרו לו 60 שניות, ואולי קצת יותר, כדי למלט את עצמו מכתב האישום החמור ביותר שאפשר להגיש כנגד כדורגלן אנגלי - הכוכב של קמפיין כושל. דווקא אז, כשנראה שהוא קורס לתוך מערבולת הציפיות ממנו ולא מסוגל להעביר אפילו פס פשוט, בלינגהאם התעופף באוויר וכבש במספרת את השער שהנשים את היורו של האנגלים. גם דחיקה לשער ריק ממרחק של מטר הייתה הירואית בסיטואציה הזאת, אך בלינגהאם הגדיל לעשות כשהוסיף שכבה של אסתטיות לדרמה. זו הייתה הדרך הכי יפה להצלת נבחרת כל כך מכוערת. עוד רגע והיו טופלים עליו את האשמה הגדולה מכולן: שהוא נעלם ברגע האמת. אז בלינגהאם עשה ההפך - הוא העלים את האמת על חולשתה של אנגליה. לפחות לכמה ימים.
פורסם לראשונה: 01:30, 03.07.24
