הכדורגל הגרמני חווה בימים אלה שינויים עצומים. לברקוזן קטעה את השליטה הבלעדית של באיירן מינכן בבונדסליגה, לקחה ממנה את האליפות וגם השלימה דאבל. הכוכב הגדול טוני קרוס הודיע שיפרוש מיד בסיום היורו, ואילו מרקו רויס (שבניגוד לקרוס מסמל את הפספוס של השנים האחרונות) עזב את דורטמונד אחרי ההפסד לריאל מדריד בגמר הצ'מפיונס. דם צעיר הוזרם לנבחרת, ולאחר שורה של תוצאות נוראיות ופיטורים של המאמן האנזי פליק ניתנה משרת האימון ליוליאן נאגלסמן, שהפיח רוח חדשה.
רק שמהפכות בכדורגל הגרמני תמיד מלוות באירועים משמעותיים בחברה, בפוליטיקה ובכלכלה המקומית, והשאלה היא מה ילווה את ההצלחה או הכישלון על הדשא ביורו הביתי.
עשר השנים האחרונות, מאז הזכייה של דור הזהב במונדיאל בברזיל, היו קשות, הן לכדורגל והן למדינה עצמה. שתי הדחות רצופות בשלב הבתים במונדיאל ואיתן משבר פליטים, עליית הימין, משבר אנרגיה ומה לא. אז מה יקרה הפעם?
עלייתה ונפילתה
"בהרבה מובנים, הרפובליקה הגרמנית נולדה ב-7 ביולי 1954", כתב ההיסטוריון יואכים פסט, לאחר שגרמניה ניצחה 2:3 את נבחרת הפלא ההונגרית בגמר המונדיאל בשווייץ, משחק שכונה "נס ברן". גרמניה הייתה אמנם בעיצומו של הנס הכלכלי כשהצליחה לשקם את המשק שלה לאחר האסון והחורבן שהביאו הנאצים על המדינה ותושביה, אבל התדמית והמוניטין שלה היו הרוסים לחלוטין והיא עדיין הייתה מוחרמת בקהילה הבינלאומית. הניצחון הזה הוא אחד הסמלים הגדולים לחזרתה של גרמניה גם בפלטפורמות אחרות של אומות העולם.
הזכיות ביורו 1972 ובמונדיאל 1974 (שאותו אירחה) מדגישות את ההשתייכות של המדינה, את ההתאוששות שלה ובעיקר את העובדה שהצליחה להחדיר מחדש ערכים דמוקרטיים לחברה שלה. היא הופכת לאלופת עולם לאחר ניצחון בגמר על נבחרת הפלא ההולנדית, אבל את ההפסד היחיד בדרך לתואר היא סופגת מאחותה המזרח גרמנית.
כל השחקנים, כל הנתונים: לעמודי הנבחרות המיוחדים של בית 1
הזכייה במונדיאל ב-1990, לאחר ניצחון בגמר על ארגנטינה של דייגו מראדונה, מגיעה בעיתוי מדויק בין נפילת החומה לבין האיחוד בין הגרמניות. פרנץ בקנבאואר אומר שהוא חושב שהאיחוד יגרום לנבחרת החדשה להיות בלתי מנוצחת לשנים ארוכות, אבל החיבור הזה גורם לדיכאון ולסטגנציה ארוכה בחברה. למרות שמדובר באותם אנשים, המזרח מתקשה להיטמע במערב, הדוקטרינה הרוסית-שטאזית לא נמהלת היטב עם הרוח החופשית של המערב, האינטגרציה לא עובדת, קיים מרמור גדול במזרח בגלל חוסר שוויון, ובמערב בגלל הצורך לשאת בנטל הכלכלי של האיחוד וסיפוח תושבי הצד השני.
על הדרך הגרמנים מנצלים שנתיים של רנסנס ספורטיבי לזכייה בגביע האלופות (דורטמונד ב-1997) ובעיקר מנצלים ביעילות גרמנית אופיינית את הלימוד המקסימלי של שער הזהב כדי לזכות ביורו 1996. אבל לאחר מכן - חוץ מהבלחה עם הופעה בגמר המונדיאל ב-2002 (בזכות יכולת הירואית של השוער אוליבר קאן) - הכדורגל הגרמני נקלע למשבר קשה.
המהפכה הברלינאית
ב-2004, כמעט משום מקום, ההתאחדות ממנה את יורגן קלינסמן, חלוץ העבר שזכה עם הנבחרת במונדיאל ב-1990, כמאמן שלה לקראת המונדיאל הביתי ב-2006. החששות במדינה מפני כישלון הם עצומים. קלינסמן, שעשה קריירה מולטי-תרבותית במיטב ערי העולם, מזרים דם חדש. גם באימונים, גם בהכנסת תורות מהמזרח כחלק מהאימונים, גם בנופך הטקטי, באיסוף נתונים ובסקאוטינג, ובעיקר בסגנון המשחק. מכדורגל תעשייתי, בווארי, משעמם, תכליתי ויעיל, הוא הופך את הנבחרת לברלינאית, כיפית, שמחה, מגוונת. הסגל של קלינסמן הוא אוטופיה לאיך שגרמניה רואה את עצמה כחברה רב-תרבותית, קולטת הגירה וחזקה מספיק כדי לשלב אותה במרקם החיים שלה.
הנבחרת אמנם מסיימת רק במקום השלישי באותו מונדיאל, אבל הכדורגל והתוצאות הם שחקנים משניים בהצגה. גרמניה חושפת את עצמה כמקום הכי קול לחיות בו, מסיבה של אהבה, קבלת האחר, מוזיקה, סמים. ברלין הופכת לעיר הכי לוהטת באירופה. בין ההחתמה של קלינסמן לבין חודש גן העדן של 2006, אנגלה מרקל ממפלגת השמרנים נבחרת לקנצלרית. מיד לאחר המונדיאל קלינסמן מתפטר ומפנה את מקומו לעוזרו יוגי לב.
הערת ביניים על המונדיאל הכמעט אוטופי הזה: לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה גרמניה מגלה סימנים לאומניים שפעם היו טאבו בחברה שהתביישה בעצמה ובמעשי העבר שלה. הגרמנים שוב גאים להיות גרמנים, מניפים דגלים ותולים אותם במרפסות, שרים את ההמנון. בד בבד עם עליית הלאומנות, מגלים האולטרה לאומניים סלידה מוחלטת מהנבחרת וטוענים שלמרות החולצות, הסמל ושם הנבחרת, הרי שסגל שכולל שחורים וזרים מאפריקה או מאסיה לא יכול לייצג באמת את גרמניה.
זיכרונות מה-1:7
מרקל נכנסת לסיטואציה לא קלה, אבל היא יוצאת ממשברים כלכליים קשים וגלובליים ומוליכה את גרמניה בבטחה להיות המדינה הגדולה, החזקה והחשובה ביותר כלכלית באיחוד האירופי החדש. לב נתקל תחילה בהתנגדות חזקה מצד דור הזהב הספרדי, אבל במונדיאל 2014 הוא מוליך את הנבחרת לניצחון בגמר על ארגנטינה של לאו מסי, אחרי 1:7 משוגע בחצי הגמר על ברזיל המארחת. הנשיא ואנגלה מרקל נמצאים ביציע.
ההישג מסמל את הדומיננטיות הגרמנית בפוליטיקה, בכלכלה וכמוקד לקבלת החלטות באירופה. האיש הזקן והחולה של האיחוד הוא עכשיו הצעיר, הרענן והחדש, הפתוח לשינויים אנושיים, חברתיים ודיגיטליים, שיקרינו גם על הנבחרת שלו והכדורגל שהיא משחקת – שילוב בין תכונות גרמניות היסטוריות לבין הווירטואוזיות והאומץ לנסות לחדש עם בשורת השחקנים המהגרים. גרמניה היא הפנים של חברה חדשה שתאחד בין המזרח למערב, בין המהגר המוסלמי למקומי הנוצרי, שתייצר מקומות עבודה, שתלבלב ותצמח. ואז מרקל פותחת את שעריה למהגרים.
הניסיון של גרמניה (ושאר מדינות האיחוד במערב אירופה) ליזום מעשה אצילות מוסרי גורם לאסון פנימי בתוך המדינה. הימין הקיצוני מרים את ראשו, כשכמעט אחד מכל חמישה בעלי זכות בחירה עומד להצביע למפלגה שחורתת על דגלה מדיניות אנטי הגירתית ואנטי מוסלמית. משבר הפליטים, המשבר הכלכלי העולמי ומשבר האנרגיה בעקבות הפלישה של רוסיה לאוקראינה הופכים את גרמניה למדינה מדוכאת, שלא הצליחה לעלות על גל המהפכה הדיגיטלית, מוכת אינפלציה ופילוג פנימי.
הקדנציה המפוארת של מרקל נגמרת בכישלון מוחלט. רגע השיא של יואכים לב ב-2014 הופך לשורה של כישלונות מפוארים, חסרי תקדים. גרמניה מודחת כבר בשלב הבתים בשני מונדיאלים רצופים. מסוט אוזיל, אחד הכוכבים הגדולים של דור הזהב ומי שהיה הסמל לאינטגרציה (נולד להורים מטורקיה שהגיעו כעובדים זרים), נוטש בזעם אחרי ההדחה ב-2018, עוזב את גרמניה, מתכחש לה, ומצטרף לארגוני ימין קיצוני בטורקיה.
מדינה קרועה
עשר שנים לאחר שגרמניה מיצבה את הדומיננטיות שלה גם ברמה הגאו-פוליטית-כלכלית וגם על הדשא, היא נמצאת בפני סימני שאלה עצומים. המדינה מפולגת כפי שלא הייתה בעבר, מעורבת עד הצוואר במלחמה באוקראינה, והמלחמה בעזה קרעה לגזרים גם את הרחובות וגם את השיח הציבורי בתוכה.
בתחילת השבוע נערכו בחירות לפרלמנט האירופי, בהן נחלו מפלגות הימין הצלחה קיצונית, וזאת לאחר שרוב חברות האיחוד אימצו מדיניות נוקשה הרבה יותר כלפי מהגרים, כדי למנוע גלישה נוספת של קולות לימין. "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה בכמעט 16 אחוז מהקולות, המפלגה השנייה בגודלה בגרמניה, לפני מפלגתו של הקנצלר שולץ, מה שמעניק לה 15 מושבים, שישה יותר מאשר בבחירות הקודמות לפני חמש שנים. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות במזרחה של גרמניה, שבהן מועמדת "אלטרנטיבה לגרמניה" לזכות ביותר מ-30 אחוז מהקולות, ואולי אפילו להיות שותפה בהקמת קואליציה. תוסיפו לכך את הסקר לפיו 21 אחוז מהגרמנים היו רוצים נבחרת יותר לבנה, ותקבלו קוקטייל של איבה למהגרים.
רק שהנבחרת הנוכחית כוללת תשעה שחקנים עם רקע הגירתי, כולל השחקן החשוב ביותר בהגנה (אנטוניו רודיגר), היהלום המוכשר ביותר בסגל (ג'מאל מוסיאלה) והקפטן אילקאי גונדואן, דור שלישי למהגרים טורקים שנשאר עם סרט הקפטן גם אחרי שמנואל נוייר חזר לסגל. הנבחרת עד גיל 17, שניצחה את צרפת בדצמבר בגמר אליפות העולם, מעוטרת בשחקנים בולטים עם רקע הגירתי, עובדה שגרמה לגרמנים לאומנים לא מעטים להתנער ממנה.
כמו למדינות רבות אחרות, כדורגל הוא אסקפיזם מובחר עבור הגרמנים. מה רע בלשבת עם בירה בווארית ובריזה של קיץ וליהנות 90 דקות ממלחמה נגד המדינה השכנה, מלחמה ספורטיבית, נטולת פוליטיקה ואבידות. האם יצליחו הגרמנים גם הקיץ לשכוח מבעיות ההגירה בגלל ובזכות הכדורגל? האם הנבחרת תחזור להיות דומיננטית, ולא רק בגלל הביתיות? האם הגרמנים יצליחו להתאחד סביבה?
ואולי השאלה הכי חשובה היא מה יקרה אם הנבחרת תמשיך לפשל.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.06.24