קרוב לחצי מיליון קרואטים חיים בגרמניה, רובם הגדול פליטי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. מי שנפלט מקרואטיה, נפלט למקומות קרובים: וינה, בוואריה ושאר חבלי הריין במערב גרמניה – ברלין הייתה רחוקה מדי, ולא ממש הציעה שפע של עבודות, כשנכון להיום חיים בה רק כ-15,000 קרואטים, לפי ההערכות.
כל השחקנים, כל הנתונים: עמודי הנבחרות המיוחדים של בית 2
אבל מיום חמישי בלילה בואכה שישי בבוקר, נדמה היה שעשרה קבין של קרואטים ירדו על העולם, ותשעה מהם נפלו על ברלין.
אוהדי ספרד חוגגים אחרי הניצחון על קרואטיה ביורו 2024
(צילום: זאב אברהמי)
אי אפשר להחמיץ אוהדים קרואטים עם החולצות המיוחדות-משובצות שלהם. הם ירדו מהאוטובוסים, עלו כנחילים מהרכבת התחתית והתפרקו מאינספור טנדרים שהכילו יותר נוסעים ממושבים (רק אלוהים יודע איך עברו את תחנות הגבול המחודשות). כוס בירה מחוברת אליהם כאיבר נוסף. הם התחממו והפגינו נוכחות קצרה ברחובות ואז פנו לאצטדיון.
והיו שם גם לא מעט אוהדות, חלקן גם הרימו עסק נייד: ערכה מסודרת של צבעים ומכחולים והציעו לצבוע את פני העוברים ושבים בצבעים נבחרים. הן לא בדיוק ואן גוך, אבל חמישה אירו עגולים אמורים לסבסד חלק מהטיול היקר. הספרדים נצבעו בדגלי הדגל הספרדי, האמריקאים והבריטים בחרו צד, ורק המקומיים ביקשו להיות או"מניקים: לחי אחת ספרד ולחי אחת קרואטית.
למרות כמויות האלכוהול והשמש שהתפשטה בברלין לקראת המשחק, ולמרות חוסר הסדר השערורייתי בכניסות, לא היה בדל של אלימות. בתוך האצטדיון, 50 אלף הקרואטים נתנו קונצרט של עידוד מופלא, מענג, מרגש. הייתה הרגשה שאם הקרואטים היו מבקיעים גול, האצטדיון היה נעקר ממקומו. זגרב בברלין.
בין אופטימיות לריאליות
טומיסלאב בוזיץ', 41, אוהד קרואטי, הגיע למשחק דרך פולין. משם העמיס את עצמו בטנדר עם נהג מקומי, שקיבל 250 אירו תמורת טרמפ לברלין, "אנחנו ריאליים, אופטימיים", אמר לי לפני שריקת הפתיחה. "אופטימיים בגלל לוקה מודריץ'. הוא פינק אותנו, אנחנו תמיד אופטימיים בגללו, תמיד הוא נותן לנו סיכוי. ויש לנו חוליית קישור איתו ועם מטאו קובאצ'יץ' ומרסלו ברוזוביץ', שיש לה מלא ניסיון לעומת חוליית קישור די צעירה של ספרד. אבל אנחנו גם ריאליים. זו ספרד. אנחנו לא מתקפלים מול אף אחד, אבל זו ספרד. למי יש יותר כשרון מספרד? אז נקבל פה כל תוצאה. הדרבי האמיתי שלנו באליפות הזו הוא מול אלבניה. ננצח שם ונגיע מול איטליה כשהכל עדיין תלוי בנו".
רק שמודריץ' היה חלש. ולפביאן רואיס אולי יש פחות ניסיון, אבל יש לו קסם ברגליים. הבישול שלו למוראטה, פלוס הגול השני המכושף, הפכו לכפתור השתק יעיל למקהלה הקרואטית ביציעים, עד שהכרוז הודיע על תוספת הזמן - אז היא פצחה בחמש דקות נוספות של קונצרט עידוד אדיר, נוגע ומחמם את הלב. כל זאת למרות ההפסד הצורב בסיום - 3:0.
ריקודים לשירי לאום קצביים
"טרגדיה של טעויות", אמר לי אוהד קרואטי אחרי המשחק, היה אפשר להשתכר רק מלעמוד לידו, "אנחנו היינו כמו ספרד, החזקנו והחזקנו את הכדור, מסרנו, והוצאנו אפס משש-שבע הזדמנויות כולל פנדל. הספרדים נהיו גרמנים. שיא היעילות. ארבע-חמש הזדמנויות, שלושה גולים". הוא הצטרף לאוהדים הספרדים, חגג ורקד איתם, שיכורים מהבירה ומהשמש, ומטורניר גדול של כדורגל, ומהידיעה שמי יודע עוד כמה זמן תהיה להם האופטימיות של לוקה. גבר קרואטי אחר הלך לאישה עם דגל ספרד ושאל אם היא יכולה לחבק אותו, וככה הם הלכו שלובי ידיים ושיכורים מאות מטרים עד לרכבת המהירה.
הקרואטים חזרו לעיר. התיישבו עם בירה ביד אחת ובירה ביד השנייה, מול מסעדות איטלקיות וצפו באלבניה-איטליה. הם קיללו את המסך אחרי כל גול (קורבה אלבניה, קורבה איטליה, קורבה אירו, קורבה גרמניה), מפני שלא הייתה לא שום יכולת באותם רגעים לחשב איזו תוצאה טובה להם. אחר כך הם ייצרו מעגלים ורקדו את עצמם לדעת עם שירי לאום קצביים, ושירי לוקה. הפסד, לא הפסד. לנצח תמיד יש סיכוי, וגם להפסיד. אבל אף אחד לא ייקח להם את האפשרות לחגוג.
