זה נשמע כאילו המשחק הזה תמיד ליווה אותנו. אלו שמות עצומים, אנגליה וספרד. ואז אתה מנסה להיזכר, וזה לא קופץ. מונדיאל 2000 ו... רגע, לא. אולי אליפות אירופה ההיא? בעצם שם לא היה מפגש. וזה מגיע כבר לילדות, ולמשחקים עם כוכבים שהיום הם כבר מאמנים ותיקים. ואתה קולט שזה בעצם לא קרה מאז יורו 1996.
היכנסו לעמודי הנבחרות המיוחדים
גמר יורו 2024 בין האנגלים לספרדים הוא פסגת יריבות ענקית שלא קיימת באמת. אבל היופי בו הוא שכל הסימנים מעידים על כך שזו יריית הפתיחה ליריבות שתעצב את העשור הקרוב בכדורגל העולמי, בגלל איכות ועומק הסגלים, והגיל של שחקני המפתח.
6 צפייה בגלריה
משחקים רע, אבל ערוכים טוב יותר לסגנון משחק כזה. אנגליה
(צילום: Dean Mouhtaropoulos/Getty Images)
דף נקי. אלו שני קווים מקבילים שלא נפגשים, תמיד משחקים בבתים וצדדים נפרדים של ההגרלה. אלו נבחרות שמגיעות נקיות למשחק, בלי לקחים ומסקנות ממפגשים קודמים. מה־2:3 האנגלי בסביליה בליגת האומות באוקטובר 2018, המפגש האחרון ביניהן, שרדו בהרכב אנגליה רק הארי קיין והשוער ג'ורדן פיקפורד, חוץ מהמנג'ר גארת' סאות'גייט כמובן, ואולי גם קירן טריפייר אם סאות'גייט ידבק בטעות ויעלה אותו שוב כמגן שמאלי. כל 11 הספרדים התחלפו (בהנחה שנאצ'ו יחזור לספסל).
כך שכמו לאורך כל הטורניר, ההתאמות לא יהיו ביחס ליריבה, אלא פנימיות. אנגליה החליפה מערך במהלך היורו מאחר שפשוט לא תיפקדה. היא נראית טוב יותר מאז. ספרד שינתה רק בהתאם להשעיות, וחוזרת להרכב המלא בגמר. על פניו, לפי היכולת בלבד, זה אומר שספרד מחזיקה כאן ביתרון, אבל זה מטעה: בשמינית ובחצי ספרד ספגה ראשונה, ונראתה פגיעה יותר מאשר בשלב הבתים. גם מול גרמניה זה היה גבולי. אנגליה משחקת רע, אבל ערוכה טוב יותר לסגנון משחק כזה, ואם תצליח להבקיע מוקדם, היא יודעת איך להקריב את שאר המשחק בשביל להתגונן.
ימאל VS בלינגהאם. לאמין ימאל חגג אתמול 17, אחרי שהספיק להפוך במהלך הטורניר לשחקן ולכובש הצעיר בתולדות היורו. בשבוע שעבר עלתה ברשתות תמונה שהפכה ויראלית, כזו שיותר מדי טובה מכדי להיות אמיתית, אבל אף AI לא יצר אותה. הרי ברור שכשהיה תינוק השתתף בלוח שנה של ברצלונה ולאו מסי צולם שם כשהוא עושה לו אמבטיה. זה כמו למצוא במערות קומראן קלטת וידיאו מהתנ"ך שבה רואים את הנביא מושח בשמן את המלך הבא. בחייאת, זה כל כך מופרך, מתוסרט וחסר היגיון, שזה פשוט קרה במציאות ואין ברירה אלא לקבל את זה.
חשיפת התמונה ההיא התרחשה במקביל לשער השוויון המטורף של ימאל מול צרפת בחצי הגמר, רק כדי להעצים את המיתוס. זה היה שער שמעטים מסוגלים להוציא לפועל. הוא בצד אחד וג'וד בלינגהאם בצד השני אמורים להיות הפנים של היריבות הזו למשך שנים רבות, ויותר מכך, להחזיר את הטירוף העולמי לקלאסיקו שהתייבש מאז עזיבת מסי ורונאלדו.
אבל יש כאן הבדל שמהווה את אחד השורשים לשוני בין הנבחרות באליפות אירופה. ימאל מכניס את עצמו למשחק גם בדקות שבהן לא הולך כלום, חותך הרבה מהאגף הימני למרכז ומנסה להביא את השטף אליו. בלינגהאם עושה הפוך: מתחילת הטורניר הוא מחכה שהמשחק יתאים את עצמו אליו. בלינגהאם תקוע בין מניע הכדור - הקשר האחורי דקלן רייס שתוכנית המשחק בנויה עליו הרבה יותר מדי - לבין החלק הקדמי. הוא לא נוגע בכדור, לא זוכה להכתיב את הקצב או להכניס מסירות עומק, ורק בגלל שהוא שחקן הכרעה נדיר, הוא הצליח להתמקם מושלם בשני המהלכים החיוביים היחידים שלו בטורניר, שער הניצחון מול סרביה והשוויון המרהיב נגד סלובקיה.
נראה שיש פער עצום בין הציפיות של בלינגהאם מהדרך שבה תשחק הנבחרת לבין מה שקורה בפועל, והוא לא מצליח להתאים את עצמו לכך. הוא צריך ללמוד משחקן נוסף שיגדיר את יריבות ספרד־אנגליה בעשור הזה, קובי מיינו. המחצית הראשונה של קשר מנצ'סטר יונייטד מול הולנד בחצי הגמר הייתה הטובה ביותר של שחקן אנגליה בטורניר. הוא היה בכל מקום, יזם הרבה והתחיל התקפות מפעולות הגנתיות. אולי בגזרת המועדונים בלינגהאם עדיין גדול על ימאל, אבל בנבחרות, ספרד עשויה לזכות בדיוק בגלל הנקודה הזו - היוזמה והאומץ של ימאל, מול הורדת הראש והתסכול של השחקן האנגלי המוביל.
תעשה חילוף. כאמור, כל הסימנים מראים שספרד פייבוריטית, אבל לאנגליה יש יתרון בולט אחד: הספסל, שסאות'גייט לא תמיד משתמש בו. בראש ובראשונה מדובר בקול פאלמר, שהכניס שינוי חיובי לכל משחק שבו שותף, קשר בטופ של הטופ שנוצרה סיטואציה נדירה שבה אין לו סיכוי להיכנס ל־11; אייבן טוני ואולי ווטקינס הם חלוצי פרמייר־ליג מעולים שבקושי שיחקו בטורניר, אך לא היו זקוקים ליותר מכך כדי להשפיע על העלייה לגמר; אפילו שחקנים כביכול שוליים יותר כמו אברצ'י אזה ואנתוני גורדון הם נשקים שאין במקומות אחרים.
בספרד זה מוגבל יותר. מיקל אויארסבאל הוא המקביל למלצרים שהתחילו להרים כיסאות בבית הקפה - כשהוא מגיע, זה סימן לכך שאנחנו בסוף הערב; חוסלו לא ממש חשוב בסגל הזה, גם לא איוסה פרס. פראן טורס הוא האופציה הטובה ביותר לחילוף, אבל הוא חווה ירידה חדה בשנתיים האחרונות.
כשהארי פגש את סאות'גייט. הארי קיין סופג המון ביקורות באנגליה לאורך האליפות, והן לא מוצדקות. הוא לא בוחר על דעת עצמו לבלות את רוב המשחק במשימות סגירה ליד הרחבה האנגלית. זה מה שהסגנון של סאות'גייט דורש, ואיכשהו קיין נפגע מכך פעמיים - הוא גם לא ממקסם את היכולת שלו, וגם מתיש את עצמו והופך לאחד המוחלפים הראשונים. רק שהוא עדיין אחד מששת מלכי השערים של יורו עם שלושה כיבושים, וכשאנגליה תוקפת, בלא מעט מהמקרים יוצר את המצב בעצמו בזכות יכולת המסירה האדירה. נעשה לו עוול במשך שישה משחקים.
שחקני ההתקפה של ספרד רשמו עד כה 15 מעורבויות בשערים, זה עולם אחר. ארבעה מהם נמצאים יחד על המגרש בכל רגע נתון. קיין הוא שחקן ההתקפה הקלאסי היחיד בהרכב האנגלי, מאחר שפיל פודן האבוד מרוחק מהשער ובוקאיו סאקה מוצב כמגן/קשר ימני. צריך להעריך הרבה יותר את העבודה של קיין והחשיבות שלו בעלייה לגמר, גם אם מדובר לפעמים רק בפינוי דרך לשחקן בקו שני.
1 על 1: לאמין ימאל מול אלברו מוראטה
(באדיבות ONE)
קצין קישור. במאה הקודמת, אחד הגילויים המסעירים עבור כל צעיר היה השמועה שאם מריצים אחורה שיר או אלבום מסוים, שומעים מסרים שטניים חבויים. רודרי הוא הגלגול החדש והחיובי של זה: לא תמיד קולטים את העניין בזמן אמת, אבל כשמריצים אחורה ולאט את המשחקים של מנצ'סטר סיטי וספרד, מבינים איך הקשר האחורי הפך בגיל 28 לאחד מהשחקנים הטובים בעולם. יכול להיות שהוא גם הטוב ביותר.
הוא מעורב בכל דבר שקורה בכל משחק. הוא מתקל, הוא מוציא קדימה, הוא מאט את המשחק כשצריך, הוא החוליה המקשרת בין כל 11 השחקנים. מה שנוסף בשנתיים האחרונות הוא שדרוג בהבקעה, בזכות יכולת הבעיטה המדויקת מרחוק. כך, למשל, הוא השלים עבור סיטי את הטרבל ב־2023 עם שער הניצחון על אינטר בגמר ליגת האלופות. לאורך הכתבה עלו שמות מדהימים. לאף אחד מהם אין השפעה מוחלטת על התוצאה שתתקבל כמו שיש לרודרי.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.07.24
