בכל מלחמה בישראל, או במהלך מבצע צבאי גדול, מתיחות ביטחונית, אינתיפאדה, פיגועים למיניהם – ולמרבה הצער לא חסר לנו מכל הדברים האלה – חוזרת אותה תמונה של נטישת כדורסלנים זרים (וגם שחקני חיזוק מענפים אחרים). קשה להאשים אותם: השחקנים הזרים בוחרים לבוא לכאן לא רק בגלל הכדורסל, אלא גם בגלל מזג האוויר הנוח, חיי הלילה במרכז הארץ וערים נוספות, האוכל, הבילויים וחיי החברה המפותחים. והם גם הראשונים שמבקשים לעזוב – הם הרי לא מכירים טילים על הבתים שלהם כחלק ממציאות חייהם. רק דמיינו לעצמכם עד כמה זה מפחיד למי שבא מבחוץ.
לאורך התקופות השונות, עשרות שנים לאחור, מרגע שהגיעו לכאן ראשוני הזרים – ברגע שהתותחים מתחילים לירות חוזר אותו סיפור. לא רק שהשחקנים נכנסים ללחץ, אלא סובלים גם מהתגובות של הוריהם ובני משפחתם מחו"ל, ומודאגים מאוד לשלום בנות זוגם וילדיהם שבדרך כלל שוהים איתם בארץ. כל פרסום על המצב בארץ (מדויק או לא מדויק) מקפיץ אותם, והם מסתמכים במידה רבה על הודעות משרד החוץ האמריקאי בנוגע לבטיחות האזור. תמיד היו מנהלי קבוצות וסוכנים שקיבלו באמצע הלילה טלפונים בהולים מהשחקנים, וקשה להתווכח עם מי שנכנס לחרדה ורוצה לעזוב, למרות החוזה עליו הוא חתום. היו גם שחקנים שעזבו באישון לילה מבלי שהודיעו או נפרדו.
במבצע "שומר החומות" חזרה אותה התמונה. בנות הזוג והילדים היו הראשונים שעזבו, ודברים דומים נשמעו מפי כל השחקנים: "אתם בישראל התרגלתם למלחמות, לפיגועים, לריצה למקלטים, לחדרים מוגנים. עבורנו זה דבר חדש. פתאום באמצע הלילה אזעקה, זה מפחיד".
לאורך השנים, גם היו שחקנים שביקשו לקבל התחייבות לשלומם, שלא יקרה להם חלילה כלום. אבל מי יכול לתת הבטחה כזו? לא פעם הזרים נשארו בחו"ל, והמתינו לחבריהם כשהגיעו למשחק במסגרת אירופית. הפעם זה לא היה אפשרי: כל הקבוצות המקומיות כבר סיימו את הופעותיהן במפעלים האירופיים, והמתנה במדינה שלישית לא באה בחשבון למרות שעניין ההפוגה בקפריסין עלה על הפרק. הם אמנם חיים מהכדורסל, זו הפרנסה שלהם, אבל כשעליהם להחליט בין המקצוע לבין הבהלה המוצדקת, הם מעדיפים להיות זהירים ככל האפשר.
וכמו תמיד בכדורסל הישראלי, גם במוסדות שצריכים לקבוע אם להמשיך במשחקים או לדחות אותם, שוב אנחנו רואים את המאבקים הקטנוניים וחילוקי הדעות הרבים, כאשר לכל צד האינטרסים שלו. לדעתי? המרוץ הזה, שחייבים לסיים את הליגה בכל מחיר ולקיים גם את גמר גביע המדינה כסדרו, מוגזם לגמרי.
יום אחד עלה רעיון לקיים את כל משחקי הליגה שנותרו בבועה באילת, ואחרי עונת קורונה, שעד לא מזמן התקיימה במחתרת ללא קהל, שוב להרחיק את האוהדים מהיציעים. הרי כמה אנשים היו באים במיוחד לאילת? גם הזרים לא היו מוכנים למסע התלאות הזה, שלא לדבר על כך שאחד הזרים שלה עזב את הארץ בעצמו, אז אילת ירדה מהפרק ונקבע לקיים את המשחקים בצפון. איזה ערך יש למשחקים בלי כל השמות שכלל לא בארץ?
גמר הגביע הוא עניין בפני עצמו. המשחק במעמד הנשיא מהווה חגיגה שנתית מסורתית גדולה, אבל המצב הביטחוני הותיר את מכבי ראשל"צ (שאמורה להתמודד בגמר עם מכבי ת"א) ללא השחקנים החשובים ביותר שלה. הרי זה משחק שיכול להשפיע על העתיד הכלכלי של המועדון. אם ראשל"צ תפתיע, היא תוכל להשיג ספונסר שיוכל להעמיד אותה על הרגליים בעונה הבאה. הבקשה שלה לדחות את המשחק לעונה הבאה ראויה בהחלט. ועוד לא דיברתי על ההחלטה להשאיר את נהריה כיורדת יחידה שהחזיקה מעמד בערך שעתיים.
הבעיות מול הזרים אינן זניחות וראויות ליחס וטיפול. בטח שאין צורך בתוספת של קבלת החלטות ביזארית והפכפכה.
