ברוב המפגשים בין הפועל חולון להפועל ירושלים, עוד בחניון כבר אפשר להבין שזה לא עוד סתם משחק. כל חובב כדורסל ישראלי מכיר היטב את היריבות בין השתיים, שאף התגברה בשנים האחרונות עם שלל שירים והקנטות הדדיות. אז תוסיפו לכל זה את העובדה שאתמול הן נפגשו במסגרת אירופית, ותקבלו ערב מהסרטים.
השעה 18:30, והעיר חולון פקוקה, במיוחד האזור מסביב לאולם, שעמוס בשיפוצים. לנסוע בלחץ בתוך טור מכוניות האינסופי, כך מסתבר בדיעבד, יהיה קטן על האדומים אחרי שהפועל ירושלים השלימה ניצחון 63:65 דרמטי, שקירב אותה לשלב הטופ 8 בליגת האלופות של פיב"א, והרחיק משם את חולון. אותה אחת ששנה אחרי שנה רושמת הישגים חדשים ואף עקפה ברמתה את ירושלים בעונות האחרונות. אותה שעה מוקדמת של המשחק, 19:30 לעומת השעה הקבועה 21:00, גרמה לכך שגם ילדים ונערים הגיעו בכמות יפה מאוד. אחד מהם, נרגש ולבוש בסגול-צהוב, אומר לאמו ולאחיו: "חולוניה מנצחת היום!".
השנאה
אי הסכמה בין שתי הקבוצות בנוגע לקהל הובילה לכך שבשונה מהמפגש בפלייאוף אשתקד, היציע המתקפל לא נפתח. אך אם בשל כך הייתה תחושה שהפעם לא תהיה אווירה מחשמלת, היא מתפוגגת עם הכניסה לאולם. האדום של ירושלים שוטף את העיניים מיד, את קול התופים שומעים בהתאם. אט אט הסגול של חולון ממלא את היציעים, אם כי לא עד הסוף. 23 דקות בדיוק לפתיחת המשחק, והקללות ההדדיות מתחילות. צד אחד זורק מילה, השני מחזיר לו במחרוזת. אותה אווירה של מחזור ליגה, רק שהשמות על הלוח ועל גופיות השחקנים באנגלית.
שחקני ירושלים הם הראשונים לעלות, והראשונים לקבל בוז צורם אוזניים מאוהדי חולון. האוהדים מהבירה מצטרפים מיד אחריהם כאשר השחקנים של חולון מופיעים, ותוך רגע האולם הופך למופע קריוקי גדול עם שלל להיטי האוהדים - מ-"אתם מכבי באדום" ועד "חולוניה זה מכבי אין הפועל בצהוב". אולי מלבד השם 'הפועל', ממנו אוהדי חולון מנסים להתנער, הדמיון היחיד בינם לבין ירושלים הוא השנאה כלפי מכבי ת"א, וכל אחת "מאשימה" את השנייה שהיא דומה לה יותר.
אם בטקס הנפת דגל האליפות - שבמקרה או שלא יצא דווקא במחזור הראשון של הליגה בו אירחה חולון את ירושלים, הקבוצה האורחת החרימה את הטקס ולא נכנסה לאולם - הפעם כאשר ג'ו רגלנד מקבל את פרס שחקן החודש במפעל, הם לא ממש מתייחסים לכך וממשיכים לשיר. הם גם הראשונים לפתוח בזריקת הקונפטי המסורתית, אבל משום שהם יושבים רחוק מהפרקט, המשחק לא נעצר. כשאוהדי חולון עושים זאת ממש על השנייה הראשונה, את הפרקט מציפים מיד מספר רב של אנשים והאולם מוצף באווירה לוהטת. יותר מהאבוקות שהדליקו אוהדי חולון בשני יציעים.
הדרמה
המשחק נפתח קצת איטי, סקור נמוך, סל שדה אחד בלבד בארבע הדקות הראשונות. אולי גם השחקנים מרגישים אחרת, בתוך משהו לא מציאותי ביחס לשגרה של ליגה מול אירופה. פתאום אירופה היא לגמרי בישראל. שתי שלשות של רגלנד מעירות את חולון, אבל ירושלים נשארת בתמונה כל הזמן. המשחק הזה צמוד כל הזמן, אף קבוצה לא יוצרת בריחה, זהות המובילה מתהפכת מדי פעם.
עד שניות הסיום, אף אחד לא ידע מי תנצח. חולון מנצלת את העובדה שירושלים לא שומרת עליה מבחוץ, וה-DNA של המועדון, השלשות כמובן, מרעידות את ההיכל פעם אחר פעם, כשגם כריס ג'ונסון מצטרף לחגיגה עם חברו הגארד. ירושלים, קבוצת הגנה נהדרת, מצליחה להשאיר את חולוניה על מספר נקודות שהיא לא רגילה אליו, בטח לא במשחקים האחרונים כאשר לא פעם חצתה את רף ה-ה-100 הנקודות, ובנוסף מוצאת את הדרך לסל עם ערב מצוין של ליוואי רנדלוף וקאדין קרינגטון. האחרון קולע מספר שניות לסיום סל שהופך את ירושלים למובילה, וגיא גודס מזעיק פסק זמן מיד. את רוב הקהל אפשר למצוא עם ידיים על הראש או על הפנים. אחד החלקים היפים בספורט עם הכדור הכתום הוא אותו סל בו כולם עוצרים לרגע את הנשימה לפני מהלך שעתיד לקרות ולשנות את המשחק. והנה אחד כזה, אותו מנסה חולון להפוך.
כאשר החבורה בסגול-צהוב חוזרת למגרש, היא כמובן הולכת על שלשה, כי התוצאה היא 65 לירושלים ו-63 להם. אין צורך בהארכה, אפשר לגמור את המשחק כאן ועכשיו, לקחת את הניצחון החשוב ולהתרכז במשחק נגד הפועל ת"א בשבת. ככה כנראה חשבו בחולון. אבל מציאות לחוד ורצון לחוד. היידן דלטון מסתבך עם הכדור ועובר את רגלנד, שמסמן לו עם בידיים פתוחות שהכדור צריך להיות אצלו לשלשה המכרעת. את הפרצוף של הגארד, שבעיקר היה מופתע מכך שהפורוורד של קבוצתו חלף על פניו בדרך למסירת הכדור לסי ג'יי האריס, שמצא נתיב פנוי, אי אפשר היה לפספס. האריס עצמו, בערב קליעה חלש מאוד שכלל ארבע נקודות בלבד, מחטיא את השלשה - והמשחק מסתיים.
שינוי במאזן הכוחות?
בעוד שחקני ירושלים נשארים דקות ארוכות ליד היציע, מתכוננים לסוג של חגיגה מאולתרת, שחקני חולון ואוהדיה נעלמים מיד, מבינים מה מחירו של ההפסד בנוגע לחלום פיינל פור בפעם השנייה ברציפות במפעל האירופי. אולי זו הסיבה ששום תגרה או טראש טוק יוצא דופן לא קרו בסופו של דבר בין שני הקהלים. אולי כי השחקנים עצמם יודעים שצפויים להם עוד שני מפגשים זה עם זה בארנה, פעם בליגה ופעם באירופה.
שחקני ירושלים מתיישבים על הרצפה, מתחבקים אחד עם השני ומתחילים לשיר עם האוהדים כמעט כל שיר אפשרי. אפילו "שבחי ירושלים" ו-"ירושלים של זהב" נשמעים, מזכירים את הפעם האחרונה שהקבוצה מהבירה זכתה בתואר. אז זה היה גביע המדינה בעונת 2019/2020, וזו גם הייתה העונה האחרונה בה ירושלים עברה השלבים המוקדמים באירופה, מה שלא קרה בשנתיים האחרונות. שנתיים שלא רק מלאות אכזבה מההדחות המוקדמות, אלא גם כוללות צפייה ביריבה חולון מגיעה עד לאירוע השיא של ארבע האחרונות במפעל.
"אנחנו בעלי הבית!" נשמעו צעקות בתוך במסדרון ההיכל תוך כדי מסיבת העיתונאים מצד אנשים במועדון הירושלמי, ואת השמחה אי אפשר היה לעצור, גם כשמספר אוהדי חולון חיכו ליד יציאת השחקנים, לשם הגיעו השחקנים הירושלמים בהמשך אחרי מקלחות. אחרי שנתיים של הצלחות מופיעים סדקים. לחולון אין חצי גמר גביע, לירושלים הפעם יש, ועוד אצלה בבית. לירושלים יש ניצחון אחד יותר, והוא מעסיק את האוהדים הסגולים שרוצים לדבר עם גודס יותר מהשחקנים באדום שחולפים על פניהם. הם דורשים הסבר למצב בו ייתכן ולקבוצה לא יהיה על מה להילחם.
גם לחולון וגם לירושלים צפוי בשבוע הבא מחזור קשה נגד דיז'ון בחוץ ושטרסבורג בבית בהתאמה. בסופו של יום, בבית הזה יש עוד שתי קבוצות צרפתיות, ואם הניצחונות של הישראליות יהיו רק מהמשחקים אחת נגד השנייה - הסיכוי שאחת מהן תעפיל לשלב הבא לא קיים.
