יזע ודמעות נשפכו אתמול (חמישי) על הפרקט בבלגרד, כשמכבי ת"א החמיצה את ההזדמנות לעבור את פנאתינייקוס בדרך לפיינל-פור וגם איבדה את ווייד בולדווין, יכול להיות שעד סוף העונה.
להבדיל מבמשחקים הקודמים, פאו הגיעה הפעם מוכנה. המאמן, ארגין עתמאן, ויתר על ההתחכמויות ופתח בחמישייה עם קוסטאס סלוקאס, האיש שמקבל אצלו החלטות פי כמה וכמה יותר טוב מכל שחקן אחר, וגם עם יואניס פאפאפטרו בעמדה מספר 3 במקום מריוס גריגוניס, שהיה חור הגנתי לאורך דקות ארוכות בסדרה. התוצאה הייתה פתיחה חזקה מאוד של היוונים, עם שפת גוף שונה לגמרי מאשר במשחק מספר 3: הרבה יותר פיזיים, הרבה יותר אגרסיביים, נצמדים חזק בהגנה, קבוצה שהגיעה לקרב.
מעבר לשינויים בחמישייה היה גם שינוי טקטי התקפי. לאחר שבמשחק הקודם מכבי צופפה את הצבע, בלמה את מתיאס לסור והכריחה אותו להוציא כדורים, והגבוהים שקיבלו אותם פנויים על קו השלוש החטיאו, הפעם דינוס מיטוגלו שבר את ההגנה בצורה אחרת: הוא חתך במהירות פנימה וקיבל כדורים קרוב לטבעת, תוך שהוא מנצל את העובדה שהשומרים שלו היו מרוכזים במתן עזרה ולא הסתכלו עליו. אלה בדיוק היו הסלים שמכבי לא התכוננה אליהם, אולי שוברי השוויון במשחק. לפעמים שפן מוצלח אחד שמאמן שולף מהכובע יכול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.
הדקות הכי טובות במשחק של מכבי במשחק הגיעו כשהיא שיחקה עם ג'ון דיברתולומאו ותמיר בלאט ביחד. מול קו אחורי פיזי כמו של היוונים זה לא בהכרח היה אמור לעבוד, אבל הצהובים הסתדרו בהגנה, רצו, הקפטן הפגיז שלשות ובלאט ניהל מצוין את העניינים. מכבי סיימה את הרבע הראשון ביתרון 26:29. לכאורה בשורה טובה כי היא הובילה, אך בפועל קצב ספיגה שבו הקבוצה לרוב מפסידה.
ברבע השני היוונים התרגלו לקצב, ועד המחצית הם קלעו כבר 49 נקודות, כשנאן וסלוקאס אחראים ל-26 מתוכן. דיברתולומאו סיים את המחצית כקלע הבולט של מכבי עם 10 נקודות. משום מה הוא כמעט לא שיחק במחצית השנייה. חבל.
טעות, טועים, טעינו
הבשורה המרכזית ברבע הזה הייתה פציעה חוזרת של בולדווין. פייר, כמי שעבר פעם את הפציעה שלו חשבתי מההתחלה שזו הייתה טעות לתת לו לשחק. ברור שיש פיתוי עצום לשתף את הכוכב הפצוע שלך במשחק כזה. השחקן לוחץ כי יש לו תחושה מוטעית שיהיה בסדר והוא מעוניין לתרום; המועדון רוצה לעשות הכל כדי לא להחמיץ את הסיכוי להגיע לפיינל פור אחרי כל כך הרבה שנים, ונוח לו להיכנע ללחץ; אבל אין כמעט סיכוי לגמור משחק בלי להחמיר פציעה מהסוג הזה. והפעם השנייה לרוב חמורה בהרבה מהראשונה. במקום החלמה של שבועות זה נהיה עניין של חודשים. קווין דוראנט וקליי תומפסון הם רק דוגמאות לשחקנים שניסו לחזור מוקדם מדי ונפצעו שוב. בלי קשר להמשך העונה של מכבי, נחזיק אצבעות שזה לא מה שקרה לבולדווין. לא מגיע לו. והיה קורע לב לראות אותו בוכה מכאב ותסכול.
בהשפעת הפציעה, מכבי נראתה לראשונה מזה הרבה זמן כמי שחטפה מכה מנטאלית. היא יצאה מהשטף וגם הרבע השלישי היה די בינוני מבחינתה. אבל הדבר הכי גדול אצלה העונה זו העובדה שהיא לא נשברת אף פעם. לא פציעות, לא דקות רעות, לא הפרש שנפתח לטובת היריבות – שום דבר לא גורם לקבוצה להישבר לאורך זמן. בכל פעם היה קאמבק קטן של מכבי והרבע הסתיים בתוצאה 74:69 לרעתה – אמנם פער סביר, אך עם כמות נקודות שהקבוצה צריכה לספוג במשחק שלם.
ואז הגיע הרבע הרביעי, זה שבו מכבי עושה פעמים רבות את הריצות שלה. היוונים היו אמורים להיות שחוקים בשל שימוש זעום בספסל. רבים מהם היו גם עמוסים בעבירות. מכבי הצליחה באמת לעלות ליתרון, אבל הפעם היוונים הפגינו חוסן מנטאלי וחזרו שוב ושוב. 3:15 דקות לסיום קטש הוציא את ריברו ושם את קולסון בעמדה 4, כשמכבי ביתרון נקודה אך כבר מתקשה מתחת לסל. הימור ענק, שהיה האות לתחילת הבריחה של היוונים.
בדקות הסיום ראינו סדרת מהלכים גדולים של סלוקאס, נאן והגיבור השקט של הסדרה מבחינת היוונים, פאפאפטרו, "רוצח" לא מוערך, שעושה המון פעולות קטנות וחשובות ומתעלה בסיומי משחקים, תכונה גדולה אצל שחקן. מנגד, מכבי התקשתה לעשות סלים. חלק מהזריקות שלקחה היו קשות, אחרות היו סבירות אך לא נכנסו. פער 7 הנקודות לטובת היוונים בסיום מרמה. רוב המשחק היה צמוד.
מכבי תגיע למשחק האחרון בסדרה, באתונה, כאנדרדוג. אבל אין שום ספק שהיא יכולה לנצח. האמת, העובדה ששחקניה יידעו שבולדווין לא משחק כבר מהפתיחה (בהנחה שכך יקרה באמת) היא גם סוג של יתרון. לא תהיה האכזבה שכרוכה בזה שהוא מתחיל משחק ואז נעלם, וכל אחד יבין מראש שעליו לתת את המאה אחוזים המוחלטים שלו.
ובעוד שההפסד בשנה שעברה בסדרה למונאקו היווה אכזבה, אבל לא כזאת שמרסקת את הלב, אם מכבי תיכשל גם הפעם זה יהיה באמת לא פשוט. יחסי הכוחות שקולים בהרבה, לצהובים יותר קל להתמודד עם הסגנון של היוונים מאשר עם זה של הקבוצה מהנסיכות, ואחרי השנה שעברה עלינו – גם על ישראל בכלל וגם על מכבי כמועדון – אם סיפור הסינדרלה יתנפץ ברגע האחרון, אחרי שני הפסדים רצופים, זה יהיה באמת עצוב, ולא משנה אם אתה אוהד של הקבוצה או סתם חובב כדורסל.
אפרת עמורבן, שליחת ynet ו"ידיעות אחרונות" לבלגרד, מדברת על אולם פיוניר
פורסם לראשונה: 06:00, 03.05.24
