צפו: נאום הפרישה המרגש של גל מקל
(צילום: ONE)
גל מקל תמיד יצר אצלי שתי תחושות מנוגדות: מצד אחד, איזה שחקן נהדר. מצד שני, היה לו פוטנציאל להגיע להרבה יותר.
הבעיה של מקל הייתה שהוא היה טוב מדי בגיל צעיר מדי. הוא היה תמיד גבוה וחזק לעמדה שלו, וידע שהוא יכול ללכת באחד על אחד לתוך הסל מול כל שומר. זה היה נכון כמובן כשחקן נוער, זה היה נכון גם במכללות - גרתי בארה"ב כשהוא למד בוויצ'יטה סטייט, והוא היה הכוכב הבלתי מעורער שם וחדר המון לסל לבדו - וגם בליגה הישראלית. כשהגיע זמנו להתמודד בדרגי העילית, ב-NBA ובטופ של אירופה, באה לידי ביטוי הבעיה שנוצרה בגלל היתרון הזה: נטייה לכדרור יתר.
עד שלב מאוד מאוחר בקריירה שלו, מקל נטה לחפש עוד ועוד את החדירה או את המהלך המסובך והיפה שיוביל לסל. אבל לרכז יש אחריות גדולה יותר ממהלכים כאלה. הוא צריך להזיז מהר את הקבוצה, לעשות דברים פשוטים רק כדי שכמה שיותר אנשים יגעו בכדור, להבין את הערך של מהלכי סרק כשהם בכמות לא מופרזת, לעשות תרגילים גם על השחקן הפחות חם כדי שהוא לא יהיה מתוסכל וימשיך לתת הכל גם בהגנה.
אבל מקל היה יקה. כמו שדרש מעצמו עד אין סוף, כך רצה גם שכל מהלך יהיה אמנות. וכשהגיע ל-NBA, זה הוביל לקצב משחק איטי מדי ולוויתור עליו. היה גם עניין של טיימינג: כיום יש ביקוש גבוה בהרבה לגארדים אירופאיים לעומת לפני עשור. סביר להניח שמקל של אז היה משתלב בליגה של היום.
בשנים האחרונות הוא הבשיל, ולמד לעשות הכל פשוט יותר. זה לא פלא שגם רגע לפני סיום הקריירה הוא היה בורג מרכזי בנבחרת ישראל. אבל כמו בעוד תחומים, כשאתה מגיע בכדורסל לשיא הבשלות השכלית והמנטלית, הגב התחתון והברכיים כבר מתחילות להיגמר.
אבל ממש אין מה להתלונן. מקל ראה עולם, לקח אליפוית, היה משמעותי בשלל קבוצות, הרוויח לא מעט כסף, מצא את אשתו הודות לכדורסל (וזה חשוב מהכל), והוא כנראה אחד מחמשת הישראלים עם הקריירה הכי מגוונת ומוצלחת אי פעם. והכל תמיד באצילות. נתגעגע.
