המונדיאל הוא הזדמנות מדהימה לראות אוהדים וקהלים צבעוניים מכל רחבי העולם, כאלו שצובעים את עצמם, שרים, מנגנים, רוקדים, מאבדים את החושים מרוב טירוף. זה אחד החלקים היפים ביותר בספורט כולו, וכדורגל מאפשר יותר חופש בעניין הזה, לעומת אולמות סגורים או ענפים הדורשים שקט כדי שהספורטאים יוכלו להתרכז, נניח. אבל במסעות חובקי העולם שלי לכיסוי משחקי כדורסל, פגשתי את האוהדים המטורפים והחמים ביותר שרק אפשר לדמיין. ישנם כאלה שהם סופר פנאטים אבל בלתי מזיקים, יוצאי דופן באהבתם חסרת המעצורים והקנאות ללא גבולות – בעיקר כשמדובר במשחקי הנבחרות הלאומיות – וגם כאלה מופרעים באמת, שמגיעים למשחקים רק כדי להרביץ ולהוציא את זעמם.
מבחינה זו, במקום הראשון נמצאת יוון. אין על האוהדים שם, ואין הבדל בין אלה באתונה, פיראוס, סלוניקי ופטראס כשהם מניפים את הדגל היווני ביציע – ברגע הזה הם נכנסים הם נכנסים לאטרף וקשה לעצור אותם. ב-1987 הייתה ליוון נבחרת נהדרת בראשות ניקיס גאליס ופנאיוטיס ינאקיס שהובילו אותה לזכייה המפתיעה באליפות אירופה, אבל בלי הקהל הקנאי באולם השלום והאחווה בפיראוס, יוון בחיים לא הייתה לוקחת את הגביע. זה התחיל ברחובות הדחוסים של פיראוס, שם לא הייתה מרפסת אחת שבה לא הונף הדגל בליווי כרזות אהדה. הכניסה והיציאה היו באווירה עוצמתית וצפופה. ואחרי הניצחון – בכיכר אומוניה, כיכר סינטגמה, במדרחוב וברחוב טימיסקי בסלוניקי, בערים, בעיירות וגם באיים, חגגו כל הלילה.
שיא החגיגות היה בסלוניקי, מספר ימים אחרי הזכייה ההיסטורית. נבחרת יוון הגיעה לשם למשחק חגיגי נגד נבחרת אירופה, ומנהל היריבה ליאון ונדל אישר לי לעלות לאוטובוס ולהיכנס עם נבחרת אירופה לאולם. כבר בדרך, במרחק כמה קילומטרים מהמקום, ראינו את ההמולה כאשר עשרות אלפי אנשים נהרו לשם. בכביש שהוביל לאולם בסלוניקי עמדו רבים לאורך כל מטר ונשאו את ילדיהם על הכתפיים כדי שיוכלו לראות לרגע חולף את הגיבורים החדשים של המדינה.
כשהתקרבנו, הקהל לא זיהה שלא מדובר באוטובוס שהסיע את שחקני יוון, והתנפלו על זה שלנו. זה היה לא נורמלי. האוהדים טיפסו על הגג והנהג סירב להמשיך לנסוע. כאשר ההמון לא התפזר והחגיגות נמשכו סביבנו, הנהג אמר בייאוש לוונדל: "עד כאן, יותר אני לא יכול להמשיך". רק אחרי שעשרות שוטרים חמושים חילצו את האוטובוס היינו יכולים לנסוע. אנחנו עוד יצאנו בזול, כי כאשר האוטובוס היווני הגיע למקום, האלפים התנפלו על השחקנים, הורידו להם בכוח את בגדי האימון עם הסמל היווני ותלשו מהם את נעליהם. אני נזכר בכך בכל פעם שאני מבקר ביוון.
אבל בכל זאת כדי ליצור הבחנה בין הפנאטים של אתונה לשאר האוהדים, כי הם יוצאי דופן. זה מתחיל כבר בנמלי התעופה, כשתופסים מונית לעיר. כל נהג מונית יווני הוא על תקן של פרשן. לא צריך להבין יוונית כדי להבחין שהנהג מאזין לשידור ספורטיבי, וקל לנחש אם הוא אוהד של פנאתינייקוס, אולימפיאקוס או א.א.ק. הנהג מזהה מהר מאוד שאתה עיתונאי מישראל – ואם באת לסקר את המשחק של יריבה ישראלית מול קבוצה שהוא אוהד אז מילא – אבל אם תגיד לו שאתה אוהד האויבת של קבוצתו, הוא עלול לעצור את המונית בדרך ולדרוש ממך לעזוב.
אולי יוון מובילה, אבל היא ממש לא לבד: את האוהדים הקנאים של שתי היריבות הסרביות, הכוכב האדום ופרטיזן בלגרד, אפשר לפגוש בהמוניהם באולם פיוניר, בו זכתה מכבי ת"א לראשונה בגביע אירופה לאלופות ב־1977. התכולה הקטנה שלו חייבה את השלטוניות להקים אולם "מפלצת" שתכולתו יכולה להגיע ל־24,000 צופים. הרעש של האוהדים מטריף, ואני לא מגזים כשאני אומר שאתה חש זעזוע בגוף בזמן ביקור באולם, כשהם שואגים ומנערים את היסודות היצוקים בבטון.
מה עוד? גם ז'לגיריס, אחת מהיריבות הקבועות של מכבי ת"א ביורוליג, ידועה בקהל הקנאי שלה. יש באולם שלה משהו מטעה: בכניסה אינך חש שהגעת למגרש ספורט, והאווירה התרבותית נותנת לרגע תחושה שהגעת לאולם קונצרטים. מלתחת הענק שהוקמה שם מאפשרת לצופים להפקיד כובעים, מעילים, תיקים ומטריות, ובתור הארוך והמזדנב, לפחות אלף איש, אף אחד לא נדחף.
ואז מתחיל המשחק, וזה כאילו שגל קולי עצום עף מתקרת האולם אל הפרקט. קהל לוהט קיים גם באיסטנבול: לפני כמה עשורים דחסו שם באולמות קטנים וצפופים כמה אלפים מעל המכסה המותרת, והאווירה הייתה בוערת עוד יותר. מדי שנה מכבי ת"א גם נתקלת בסוג אחר של אוהדים חמים – כאלו שמתעבים אותה ספציפית – הקהל של באסקוניה הכולל בתוכו פרו־פלסטינים רבים הממלאים יציע שלם. בעבר הם גם קיבלו את הקבוצה בהפגנות ובתהלוכה לאולם ברחובות ויטוריה.
ראוי לציין שכדורגל יש פנאטים משלו, למשל באצטדיונים. גדרות הענק מפרידות בין הדשא ליציעים, והאיטלקים מודים כי בחלק מהמקומות האוהדים מסוכנים. אבל מבחינתי, אף חוויית כדורגל לא תשתווה למה שקרה בגמר משחקי אסיה ב-1974 בטהרן. האיראנים התייחסו למשחק כאירוע הספורטיבי הגדול בתחרות כולה, והכינו את הקרקע למפגש עם פרסומים בתקשורת לפיהם נבחרת ישראל הגיעה עם שורה של שחקנים שזייפו את המסמכים כדי לשחק. הדבר שהדליק את הקהל והשחקנים האיראנים, שהפכו את המשחק לסוער ואלים. הלוואי שיום אחד אוכל לצפות שם שוב במשחק.
