את הטראומה של מדינת ישראל ראו אתמול (רביעי) היטב על שחקני מכבי ת"א. זה לא היה רק משחק ההתקפה התקוע, או ההגנה המפוזרת, אלא כוחות הנפש. ולנסיה הגיעה שמחה, רוצה ומרוכזת. מכבי הגיעה בעיקר כדי להשתתף, אבל הראש היה במקום אחר.
ואיך לא יהיה? כשאתה עולה למגרש ועל הנעליים כתובים בטוש שחור שמות אוהדים שנרצחו, אנשים שלא מזמן חיבקו אותך באהבה בכניסה והיציאה להיכל, ועכשיו אינם; כשהמשחק מתחיל בדקה דומייה לזכר קורבנות הטבח; כשאתה נאלץ לגלות מהמדינה עקב המצב הביטחוני, לאלתר אימונים, ולשחק באופן כמעט חסר תקדים במגרש חוץ אמיתי - כי הרי ברוב המוחלט של המקרים האוהדים מגיעים לכל מקום ונותנים גב, והפעם אי אפשר.
מכבי ת"א פתחה עם קליבלנד האתלטי במקום בולדווין. זה יצר די מהר בעיה בהובלת כדור, ומנגד גם מתפרצות של הצהובים. ג'ייק כהן פתח עם אסיסט יפהפה, סל בניתור וחצי סיבוב מהצד, ואז שלשה, היה אחראי לשבע מתשע הנקודות הראשונות של מכבי, אבל היווה בעיה הגנתית: נדמה היה שהטקטיקה המרכזית שבה התמידו הספרדים הייתה ללכת עליו באחד על אחד בכל פעם שהוא היה במגרש. זה גרם לכך שהקלעים הבולטים של ולנסיה במשחק היו הגבוהים שלה, שהם לא בהכרח הכוכבים.
עם צאתו של כהן לקראת סיום הרבע, ההתקפה של מכבי הפסיקה לתפקד, וזה נמשך בעצם עד סוף המשחק. למעט קולסון, כמעט אף אחד לא הצליח לעשות סלים. גם ולנסיה ממש לא הבריקה, מה שיצר משחק חפירות די כעור משני הצדדים. הספרדים, לפחות לפי המשחק אתמול, הם קבוצה מהסוג המעצבן: אין שם אף אחד שהוא ממש מדהים, אבל הם מעלים למגרש עוד ועוד שחקנים לא רעים (וזה עוד כשיש להם כמה פצועים), הקבוצה משחקת באותה רמה כל הזמן, עם התלהבות ומלחמה, הרבה אתלטיות, והם פשוט מתישים אותך. בעיקר כשאתה מגיע מראש עם אנרגיות ירודות.
ברבע השלישי נדמה היה שמכבי יכולה בכל זאת להתעלות ולנצח, אבל ארבע דקות לסיומו הוציא קטש את בראון וקולסון לנוח וציוות את בלאט ודיברתולומאו ביחד. הסגל הנמוך גרם לכך שההגנה פשוט קרסה, מארבע הפרש לזכות מכבי זה הפך לתשע הפרש לוולנסיה, ממשחק שהרגיש די שיוויוני - המומנטום עבר לספרדים.
3 צפייה בגלריה
בוולנסיה סימנו אותו. כהן מנסה להפריע לאינגליס
(צילום: Miguel Ángel Polo/Valencia Basket)
הרבע האחרון היה ברובו גרוע להפליא, ולמרות זאת מכבי הגיעה לפיגור שלוש נקודות בלבד כמה דקות לסיום. אבל זה פשוט לא היה רשום בכוכבים שהיא תנצח. חוסר ריכוז שבא לידי ביטוי בנרפות הגנתית מתחת לסל וכמה איבודי כדור, החזיר את ולנסיה לעניינים, ובסיום 75:66. ולנסיה עדיין ללא הפסד. אולי משחקים לא אטרקטיבי, אבל פראיירים הם לא.
למרות כל הנסיבות המקלות מסביב שלא קשורות לכדורסל, יש גם נקודה מקצועית קריטית: בולדווין היה ממש חסר. הוא בדיוק השחקן שברגעים שבהם הכל תקוע יודע לקחת את הכדור ולייצר לעצמו מצבי קליעה בלי שאף אחד צריך לעזור לו. הוא גם כמובן נמצא שם כשההגנות מתרכזות בניטרול של לורנזו בראון, כמו שקרה אתמול.
היו טענות על כך שמכבי בנתה לקראת העונה רוטציה קצרה מדיי. אולי, אבל זה לא מה שהיה משנה במשחק הזה. גם אם היו מצרפים בקיץ עוד גארד לסגל, הוא הרי לא היה ברמה של בולדווין, אלא עוד שחקן משלים, ואתמול היו מספיק מאלה. היה חסר כוכב.
השאלה היא מה עושים עכשיו: מתאפקים ומחכים שיחזור בלי לשנות? מנסים להביא כוכב בהרבה כסף - אם יש בכלל מישהו מתאים בשוק? מהמרים על עוד שחקן רוטציה, אחרי שג'יילן אדאמס ובריימו היו בשנה שעברה בזבוז כסף? לא מקנא במקבלי ההחלטות.
וזה לא שיש להם הרבה זמן לפעולה: מחר מגיע המשחק מול פנאתינייקוס. ברוך לא פחות גדול מוולנסיה, אולי אפילו יותר. כבר במפגש בין שתי הקבוצות בטורנירי ההכנה ראינו כמה כישרון יש שם. בינתיים זה לא לגמרי מתחבר, אבל גם כשבולדווין כשיר, יש להם סגל עמוק ומוכשר יותר מזה של מכבי.
ולמרות זאת, גם במשחק הזה – הרבה תלוי בראש. כולם יבינו את זה אם מכבי תגיע כבויה גם הפעם. ואולי הצער דווקא יחבר, יגבש, ייצור להט חדש לנצח. לא רק בשביל הדירוג ביורוליג. בשביל האוהדים. אלה שנמצאים, אלה שאינם.
הטור מוקדש לעומר חרמש הקסום, רגל שמאל האימתנית של טורנירי כדורגל הזקנים של כפר עזה. ילדי הגן של העוטף שכה אהבו אותך, והפכו למלאכים, מחכים בגן עדן עם צעיפים אדומים כדי שתבוא לחבק אותם. תמו מלחמותיך.
