סטטיסטיקה היא דרך מצוינת ללמוד הרבה על העולם, אבל לפעמים היא לא חזות הכול. זה נכון גם לגבי ניצחונה של מכבי ת"א אתמול (רביעי), 91:94 על וילרבאן. לצרפתים יש מאזן עלוב ביורוליג, שני ניצחונות בלבד, בדיוק כמו לאלבה ברלין, היריבה של הצהובים בשבוע שעבר. אבל מבחינת כישרון ויכולת, תהום מפרידה בין השתיים האלה.
וילרבאן פתחה את העונה עם ארבעה הפסדים וגם שיחקה די נורא. אבל מאז שהחליפה מאמן היא הייתה תחרותית בכל משחקיה, וגם כשהפסידה זה היה בהפרש מזערי, כמו אתמול. להבדיל מאלבה, שכדי להבין מי הם רוב שחקניה היה צריך להיעזר בגוגל, לווילרבאן יש שמות רציניים: נאנדו דה קולו האגדי כבר די קשיש, אבל עדיין שחקן מצוין; טימותי לואוו-קאברו הוא אתלט נהדר ושחקן שהיה בכלל לא רע ב-NBA; ג'ופרי לוברן, שגם הוא לא בדיוק פרגית צעירה, היה פעם אחד הגבוהים הטובים ביבשת, וגם אם ירד מעט מבחינה גופנית, נוכחנו אתמול לדעת שהוא שמר על היעילות. יש שם גם שורה של זרים שאף אחד מהם לא יוצא דופן, אבל כולם לא רעים, מה שיוצר סגל עמוק. ויש גם את יוסופה פאל. לא ממש שחקן, אבל בגובה 2.21 מ', וליד לוברן עם ה-2.11 מ' שלו, זו קבוצה שמהווה אתגר מחשבתי למי שנמצא מולה.
כצפוי, רוב הסלים שספגה מכבי ת"א בתחילת המשחק היו באזור הטבעת. אולם לאור חוסר היעילות וצבירת העבירות של פאל, וילרבאן עברה די מהר להרכבים נמוכים יותר והסתמכה על הגארדים ועל מהלכי פיק אנד רול עם לוברן. הרבע הראשון הסתיים בתוצאה 17:19 לצרפתים, וגם זה אחרי שלשה בשנייה האחרונה של בלאט שנקלעה כמעט מהחצי. מצד אחד, פיגור, מצד שני, הרבה זמן מכבי לא ספגה כל כך מעט ברבע ראשון. חבל שבשאר המשחק ההגנה שוב לא הייתה מי יודע מה.
את הרבע השני פתחה מכבי עם תמיר בלאט ואנטוניוס קליבלנד ובלי לורנזו בראון ובונזי קולסון, כשלצידם רומן סורקין, חסיאל ריברו ו-ווייד בולדווין. זה עבד מצוין והקבוצה עלתה ליתרון של 11 נקודות. לצערנו, הבליץ היה בעיצומו כשנועם יעקב נכנס למגרש בצד של וילרבאן. הוא ירד לספסל לפני שהספקנו למצמץ, ולא חזר יותר.
ואז, גבירותיי ורבותיי, מהפך. ריצת 0:15 של הצרפתים, שעלו ליתרון. משום מה, למכבי ת"א יש את הרגעים האלה שבהם היא נראית כמו מטוס שכל המנועים שלו כבו במכה. הקבוצה עוברת באופן חד מלשחק טוב לחוסר תפקוד מוחלט. זה דבר שקורה יותר מדי פעמים, וצריך לתת עליו את הדעת. מול קבוצות הצמרת זה מוביל לרוב לקריסה בלתי הפיכה.
מאותו רגע ועד דקות הסיום המשחק היה שקול מאוד, כשבכל רגע מפציע שחקן אחר. בחלקים רבים מכבי נשארה בעניינים הודות לערב יעיל של קולסון ושל סורקין, ששיחק בלי פחד מול ענקי וילרבאן והזכיר את יכולתו מהעונה שעברה. בולדווין הפתיע שוב בשלוותו ובקבלת החלטות נכונה, לא כפה את עצמו, והגיע לרבע האחרון עם לא יותר מדי נקודות אבל עם עוד פחות טעויות.
בלאט סיפק כמה מסירות נהדרות כשגם הוא עושה הרבה פחות שטויות מבעבר, ונראה שמצא לעצמו נישה חדשה: לא עוד רכז טהור בלבד, אלא קומבו גארד שיודע גם לקבל מסירה במהלך התקפה ולקלוע מיד שלשה. הפרידה מדארון היליארד בעונה שעברה כנראה נבעה מהנחה שהוא יוכל לעשות את זה, וזה קורה יותר ויותר. לעומת זאת, בראון, כמו בהרבה משחקים, היה לא מאוד אסרטיבי, אך בשל העובדה שהשומר שלו, פאריס לי, היה נמוך ממנו בהרבה, הוא ראה מעליו את המגרש ללא הפרעה וניהל היטב את המשחק עבור האחרים.
כמו שני מתאבקי משקל כבד, הקבוצות החליפו מהלומות, היתרון עבר מצד לצד, והן הגיעו לדקות ההכרעה במצב די שווה. ושם, כמו בחלומו של הצוות המקצועי של מכבי, שני כוכבי הקבוצה התעלו. בולדווין יזם וקלע בצרורות, בראון לקח על עצמו את ההתקפה, חדר פעם אחר פעם, קלע, מסר והנהיג. לורנזו של פעם.
הצרפתים, בראשות הוותיקים והמנוסים לוברן ודה קולו, השיבו מלחמה, ובסוף הניצחון הוכרע על החלטה או שתיים טובות יותר של הקו האחורי הצהוב. כן, שוב מכבי מתחה את העצבים של אוהדיה בדרך לניצחון. האם זה יקרה כל פעם? סביר שכן, אז תכינו את הרגיעון.
אבל בשורה התחתונה: הקבוצה במאזן חיובי של 5:7 כשהיא מארחת משחקים באולם המדכא בבלגרד, היא נמצאת במקום השישי בטבלת היורוליג, בולדווין קלע אתמול 21 נקודות ונראה שהפציעה מאחוריו, ורוב השחקנים בכושר סביר עד טוב.
המשחק מחר (שישי) באיטליה הוא נקודת ציון: ניצחון על בולוניה (זה לא יהיה קל כמובן) ישלח מסר שמכבי נמנית אולי בין הטובות במפעל. בהתחשב בנסיבות שמלוות את העונה הזאת, עצם זה שלקבוצה יש בכלל סיכוי להיכלל בין קבוצות הצמרת - זה כבר הישג.
