כמו שכל תחום בארץ התפתח בעשורים האחרונים, גם הפעילות הבינלאומית הספורטיבית של קבוצות ונבחרות ישראליות קפצה לממדים כמעט חסרי תקדים. אני עדיין זוכר במבט של עשרות שנים לאחור, כאשר ישראל לא השתייכה באופן רשמי לאירופיה, איך נחשבנו כ"פרסונה נון גרטה" בעיני רבים. פירטי בעבר בהרחבה את הקשיים מול מדינות הגוש הסובייטי, שהביטו עלינו בחשד מעבר למסך הברזל, אבל הן לא היו היחידות שנרתעו מפעילות לצד ספורטאים מישראל. באינספור מקרים היה מספיק שמדינה אחת – ולא דווקא מזרח-אירופית – התנגדה לשילוב ישראל בתחרות מסוימת וההזמנה לא יצאה לפועל.
אני נהנה מאוד לראות את מה שקורה היום. ישראל מבוקשת. התאחדויות ומועדונים אוהבים לשלוח את נציגיהם לכאן למחנות אימון או טורנירים בכל הענפים. השמש הכמעט נצחית, מזג האוויר הנוח והבילויים מפתים את האורחים שאוהבים לצאת לדרינק בת"א, לקפוץ לים המלח או להכניס פתק בכותל. ומעבר לכך, המעורבות של יותר קבוצות במפעלים אירופיים חשובה מאוד – היא חושפת את ישראל לקהל בעולם בהקשר ספורטיבי ולא ביטחוני, והישגים על המגרש הם תמיד תעודת כבוד למדינה, כמו במקרה של ה-0:2 של מכבי חיפה על יובנטוס.
השנה זה קורה בעיקר בכדורסל, ואיזה כיף לראות את הפועל ת"א והפועל חיפה שוב לוקחות חלק בחגיגה האירופית. חיפה עשתה קאמבק אחרי 38 שנה, והפועל ת"א עברה 17 שנים קשות בלי שהייתה שותפה לשלב בתים במפעל אירופי, וזאת אחרי שההיסטוריה המפוארת שלה הובילה ל-226 משחקים ביבשת במשך 34 עונות – כשבמחציתם ניצחה. כבר לפני 57 שנה היא הופיעה בשמינית גמר גביע האלופות, אז נגד זימנטאל מילאנו שהייתה מהבולטות באירופה.
בעונת 2003/2004 עלתה לפיינל-פור היורופליג אחרי ניצחון כפול אדיר מול דינמו מוסקבה, אותה אימן צביקה שרף. הפועל ת"א ניצחה במשחק במוסקבה 82:92, מה שיצר טירוף מוחלט לקראת הגומלין באוסישקין שנערך בשישי בערב. זה היה אחד ממזמורי הברבור הסופיים של האולם המיתולוגי לקראת הריסתו: קרוב ל-2,000 צופים, הרבה מעל לקיבולת של אוסישקין דאז, התקבצו שם, ויצרו אווירה בוערת. אחרי 40 דקות סוערות מתן נאור השתלט על המשחק (80:83), ושרף סיכם בצדק רב: "אם מה שהשופט הבולגרי עשה נקרא שיפוט, אז זו בושה". מה עוד היה שם? הרחקה של המנהל המקצועי רני כהנא שגם נכנס לעימות עם אנשי דינמו, עבירה טכנית למאמן ארז אדלשטיין וזכרונות שאוהדים שומרים למשך כל החיים.
עם הפועל משחקות השנה באירופה גם מכבי ת"א כמובן, הפועל חולון, הפועל ירושלים, בני-הרצליה, הפועל גליל עליון והפועל חיפה, וגם באר-שבע/דימונה ומכבי חיפה (שבכלל משחקת בלאומית) שיופיעו בליגה הבלקנית. גם זה נחשב. ומה שעוד יותר נהדר בעיניי הוא שאחרי שנים רבות תהיה לנו נציגות מאסיבית של קבוצות נשים באירופה – אמנם אליצור רמלה לא עברה את מוקדמות היורוליג אבל תתנחם ביורוקאפ, שם ישחקו גם רמה"ש, מכבי אשדוד ואליצור חולון.
ויש קבוצות כדורעף שמשיגות ניצחונות, את מכבי ארזים ר"ג שעלתה שלב בכדוריד הנשים האירופי, והביקור של נובאק ג'וקוביץ' הותיר פה רושם שלא יימחה זמן רב. הצינים יאמרו שרק הכסף משך אותו לפה, כמו למשל במקרה בו מרוץ הג'ירו נפתח בישראל. אני אענה להם: אז מה? כניסה חזקה של ישראל למפת הספורט דורשת גם תרומה של משקיעים. זה נכון גם לגבי ג'ף רוזן, בעבר הבעלים של מכבי חיפה והיום הספונסר של מכבי רעננה, שמארגן מסעות משחקים מעט הזויים מול קבוצות NBA.
3 צפייה בגלריה
תשע קבוצות ישראליות במפעלים האירופיים השונים. מאמן הפועל גליל עליון ברק פלג
(צילום: אפי שריר)
אז נובאק הניף פה גביע, וכריס פרום הענק, שזכה ארבע פעמים בטור דה פראנס, ניצל את החיבור לקבוצת ישראל פרמייר טק כדי לחוות רכיבה ביום כיפור בישראל. הכביש הריק העניק לו חויה בלתי רגילה, והיחידים שהפריעו לו מעט היו קבוצות של ילדים אותם פגש בדרכו. וכן, לאחרונה מבקרים פה המון ספורטאים ממרוקו בזכות הסכמי אברהם, וזה מחמם את הלב. עולם חדש וטוב יותר לספורט הישראלי – ואלו לא רק ההישגים, אלא גם ההשתלבות, ההכרה, החשיפה.
