לנעמי קולודני בת ה-41 רצה תמונה בראש ליום שבו תרשה לעצמה לטפוח על השכם, אחרי שהצליחה לשבור מספר תקרות, בהיותה המאמנת הראשונה בכדורסל הגברים בישראל. זה יהיה בבית, מול האח הבוערת והספרייה, בסביבות גיל כפול מזה הנוכחי, כאשר בידה תחזיק ספר מיוחד: זה שהיא כתבה על המסע שלה.
"רק אז אוכל להסתכל אחורה ולהגיד: 'וואו, מגניב'. והלוואי שעוד ילכו אחריי", היא אומרת. "מגיל צעיר אני רוצה להוציא ספר. לא ביוגרפיה שמישהו יכתוב עליי, אלא כזה שיכיל את החוויות שעברתי, הכדורסל, עם דמויות בדיוניות ושמות אחרים. זה יכול להיות מאוד מעניין כספר מתח".
עוזרת המאמן של מכבי ר"ג - המאמן הראשי הוא שמוליק ברנר - הודתה בעבר במספר ראיונות, וגם עכשיו כאן "בחדר הזכוכית" באולם זיסמן, שלא חלמה להיות מאמנת מסיבה פשוטה: "זה לא היה מול העיניים, אישה שמאמנת גברים. אני די נזהרת עם חלומות, כי החיים לוקחים אותנו למקומות חדשים".
רגע לפני פתיחת העונה – את צובטת את עצמך שהגעת עד לפה?
"טיפה. זה לא נותן תמיד מנוחה, יש את הרצון להיות טובה יותר. כן היה משהו במשחק מול הפועל ת"א בגביע ווינר. עד עכשיו ראיתי את המשחקים מולם בטלוויזיה, והפעם הייתי על המגרש, בצד הנכון שלו".
5 צפייה בגלריה
קולודני על הקווים באשדוד. "אני הראשונה, אבל מקווה שלא האחרונה"
(צילום: לילך וייס, מנהלת הליגה הלאומית)
היה ברור לך שאת הולכת לעלות עם הקבוצה לליגת העל?
"כן, וגם הם רצו. קיוויתי ששמוליק ברנר יגיד כן, כי זה לא היה ברור אם הוא ימשיך או לא בגלל דברים שלו (מחויבות קודמת שהסתדרה, ר"ו). אלו היו ימים עם מחשבות על מה יקרה אם לא. הייתי במקום טוב שיש אופציות, אבל גם למצוא מישהו כמו שמוליק כמאמן ובן אדם היה מבחינתי שווה ערך לליגת העל, אם לא היה מתאפשר והיינו בליגה הלאומית. אני שמחה שבסוף לא הגעתי לנקודה הזו".
"נשים מביאות דברים אחרים"
עוד לפני שהפכה קולודני לעוזרת המאמן הראשונה בליגת הגברים הבכירה, היא עשתה היסטוריה כשאימנה את מכבי אשדוד מהליגה הלאומית. גברים, כמובן. בקיץ האחרון נכתב לא מעט על עוד פיסת היסטוריה בספורט הישראלי ששמה של קולודני רקום עליה, מה שגורם לה להרגיש מבוכה. "אני מרגישה מאוד לא בנוח, לא מוצאת את עצמי בכל זה. אני חושבת שאני צריכה לעשות את הדברים האלה מפני שחשוב שגם ילדות, שלהן יהיה לאן לשאוף, יראו את זה וגם ילדים".
לנרמל תמונה של מאמנת אישה על הקווים?
"כן. אני הראשונה, אבל מקווה שלא האחרונה. לשנות לוקח זמן, אז התמזל מזלי למצוא מועדון שאימץ את כל העניין וזה חשוב לו. אני יודעת שאני כאן לא בגלל היותי אישה, זה ברור. אני מבינה את החשיבות של העניין ובגלל זה בין היתר אנחנו יושבות ומדברות פה. אני מבינה שזה אחר, שזה חדש".
מספרים שהשחקנים מסתכלים עלייך בהערצה ובהערכה. לא נתקלת בהרמות גבה מתישהו?
"לא הרגשתי איזו הרמת גבה על עצם היותי אישה. כשחקנים אנחנו בוחנים אנשים ומאמנים בכל מקום חדש. ברגע שהם מבינים שעומד מולם איש מקצוע, זה לא משנה גבר או אישה. אין ספק שזו חוויה אחרת, השוני בין גברים ונשים קיים בכל מקום. אנחנו מביאות דברים אחרים בגישה, בהקשבה, בהבנה. ברגע שהם מבינים שאת מבינה את המשחק, הקשר שם".
מה עושים בחדר ההלבשה? ברנר נכנס לבד?
"מה פתאום?! כולנו, כל הצוות המקצועי, נכנסים. לפני שאני נכנסת אני מבקשת שמישהו יוודא שכולם לבושים, זה השוני היחיד. גם כאישה ברמת-השרון, כשהייתי מאמנת ראשית בקבוצת נשים, בדקתי שכולן לבושות. מהמקום שאני באה זה כבוד בסיסי. אני כן נתקלת בדברים אחרים. למשל, אם אני צריכה פיפי - אני צריכה לראות שכולם הלכו".
את צועקת על שחקנים?
"כן, כשצריך כן. אני מאמנת לכל דבר ועניין".
ציינת דברים אחרים שנשים מביאות לאימון. תני דוגמה למשהו שקשור אלייך.
"אני רואה דברים אחרים מכיוון אחר. אני לא יודעת אם זה קשור לזה שאני אישה, אבל לא סתם כתבו ספרים על המוח הנשי. זה לא אומר שלא אהיה קשוחה, המקצועיות ברורה".
"בלי המשפחה לא הייתי משיגה דבר"
כשהשיחה עוברת להורים שלה, העיניים של קולודני מתמלאות דמעות. היא משתפת שעבור כל מי שפרץ מחסום או שבר תקרת זכוכית, יש צדדים פחות נוצצים, ותמיד המשפחה היא זו שחווה את הסיפור בצורה הישירה ביותר. "לא הייתי משיגה שום דבר אם לא המשפחה שלי. הם יכולים להיות גאים, זה חונק אותי. בימים הקשים, והיו כאלה, הם חטפו. אירועים משפחתיים, ארוחות שישי, אני נמצאת רק פיזית, הראש עסוק ונמצא במקום אחר, שלא נדבר על השנה באשדוד שהייתה מטורפת".
מרגישה את השמחה שלהם לאור ההישגים שלך?
"זה לא רק כי עשיתי היסטוריה. החלום של כל הורה זה לראות את הילדים שלו מאושרים ואוהבים את מה שהם עושים. הם מספרים עכשיו על זה שאני עוזרת המאמן הראשונה בליגת העל, אבל הם לא אנשי כדורסל, אז כשהייתי בקיץ בסאמר-ליג הם אמרו שאימנתי שם, וזה לא נכון - נסעתי כדי לראות שחקנים. יש כמה אי-דיוקים, מההתלהבות".
5 צפייה בגלריה
כשחקנית בליגת העל לנשים. "אם שחקן יכול היה לקנות בית תוך מספר שנים, לי זה לקח מספר שנים יותר"
(צילום: עוז מועלם)
לאן את חולמת להגיע?
"הכי רחוק שאפשר. השאיפה היא להיות מאמנת גברים ראשית תוך מספר שנים. אני צריכה עוד זמן בתור עוזרת מאמן, יש לי עוד דרך ארוכה. כרגע טוב לי איפה שאני נמצאת. ר"ג מועדון מדהים, מרגיש כמו משפחה".
אין לך עדיין סוכן שיעזור לקדם את התהליך?
"אין, אבל אני יכולה לעשות את זה לבד, מול יושבי ראש שאני תלויה בהזדמנות שייתנו לי. אצטרך יו"ר או בעלים שירצה לעשות את הצעד הזה, שאישה תאמן את הקבוצה שלו. ויש עוד קושי, לרוב הנשים פחות נעים לדבר על כסף. זאת מלחמה עם עצמי של 'אני עושה את זה'. בכל אופן, צריך לנסות. צריך את המישהו האחר שייתן את ההזדמנות הזו".
אם כבר הזכרת כסף, קופחת בשכר לעומת עמיתייך הגברים?
"לא מאז שעברתי לתפקיד האימון, גם באימון הגברים. כשחקנית כן. אם שחקן יכול היה לקנות בית תוך מספר שנים, לי זה לקח מספר שנים יותר".
"להיות טובה יותר"
השנה נבחרה קולודני על ידי פורבס לאחת מ-50 הנשים המשפיעות בישראל. כשהגיעה לאירוע הנוצץ, לפתע הרגישה לא שייכת למעמד. "היו שם מדעניות, מנכ"ליות. קראתי את הרשימה הרבה פעמים ויש פה אנשים שעושים דברים למען האנושות", היא מסבירה את התחושות. "מצד שני, יש הרבה דברים בספורט שחשובים לחברה, ותרבות ספורט שהלוואי שתהיה פה".
קונפליקט פנימי?
"יותר טנגו עדין אצלי, כי צריך להישאר בפרופורציות. אני אומרת שזה רק ספורט, אבל יודעת שזה לא. היה רגע שחשבתי שם: 'התברכתי כולה ביכולת לשחק כדורסל, וככה הגעתי לאיפה שאני היום. זה הביא אותי בסוף להיות המאמנת הראשונה, תקרת הזכוכית הזו שנשברה".
דיברת עם נשים אחרות שם?
"ישר הלכתי לבר הקוקטיילים כדי להרגיש יותר בנוח. אחר כך התיישבתי וניסיתי לספוג את החוויה ממקום מסתכל, משקיף. קיבלתי במתנה ספר בשם 'נשים מופלאות ששינו את העולם' עם הקדשה מאוד מרגשת, שהם מקווים שאני אהיה במהדורה הבאה".
בטון שלך נשמע שאת קצת מקטינה את ההישגים שלך.
"העולם לא סובב סביבי, לא חינכו אותי ככה. אני מודעת לדברים שעשיתי, לא אעצים אותם באופן אישי. אני רוצה להמשיך ולהתקדם, להיות טובה יותר".
