אחד הדברים הקשים בכתיבת פרשנות על כדורסל היא להשוות בין הישגיהן של קבוצות ישראליות שמשחקות במסגרות שונות באירופה. הרי אם תחמיא לכל קבוצה שאינה מכבי ת"א על הישג בזירה הבינלאומית תמיד ניתן יהיה לטעון נגדך: "אבל זה לא היורוליג", וקשה להתווכח עם האמירה הזאת. בסוף, זאת הליגה שבה מרוכזות רוב הקבוצות הטובות ביבשת.
ולמרות כל ההקדמה הזאת, בעיניי המשחק של הפועל ירושלים אתמול מול טנריפה היה הטוב ביותר שראיתי מקבוצה ישראלית כבר הרבה זמן. תהרגו אותי, אבל אני חסיד של הגנה יותר משל התקפה. וההגנה ששיחקו אתמול הירושלמים הייתה פשוט אגדית, אלוהית, חסרת תקדים.
זו לא רק היכולת ההגנתית האישית של רבים משחקניה, שגורמת לכך שמראש היא קבוצה ששומרת טוב. זו הייתה תצוגה של תיאום קבוצתי הגנתי, הכנה טקטית הגנתית מושלמת, הבנה עמוקה של כל סיטואציה – למי צריך להיצמד, את מי אפשר לעזוב, מי אנחנו רוצים שיזרוק ומאיפה, מתי אנחנו עוזרים ובאיזה שלב בהתקפה כבר אפשר לעשות חילופים, כי היריבה בלחץ זמן משום ששעון ה-24 מתקתק וסביר שקבלת ההחלטות שלה תהיה פחות טובה והיא לא תנצל מיס-מאצ'ים, ועוד ועוד רכיבים מרשימים. היא הביסה את טנריפה 61:85 כשקייל גיא קולע 29 נקודות עבור הספרדים במהלכי אחד על אחד כי הוא באמת שחקן מטורף בתחום הזה. המשמעות היא שהספרדים קלעו בערך 30 נקודות במהלכים מתוכננים. זה כלום ושום דבר.
"כן, אבל זה לא היורוליג". נכון, אבל טנריפה משחקת בליגה הספרדית, שהיא החזקה באירופה. היא מדורגת שמינית אחרי ריאל מדריד, מלאגה, ברצלונה, גראן קנריה, ולנסיה, בסקוניה ומנרסה. כן, רק שני מקומות אחרי בסקוניה, שכולנו זוכרים מה היא עשתה בשבוע שעבר. ותראו מה זה: גם הקבוצות הגדולות שם לא מביסות אותה בהפרש שהיא חטפה מירושלים. רוב הפסדיה מסתיימים בהפרשים זעירים. למעשה, זקני טנריפה לא זוכרים מתי היה כזה הפרש.
הניצחון של ירושלים אתמול הראה שזו קבוצה מאוד מאומנת. וזה לא מובן מאליו. כשאלכסנדר דז'יקיץ' עזב היה חשש שהקסם שהיה בקבוצה הזאת יעלם. הוא היה אדם כל כך כריזמטי, וירושלים שלו, כשהייתה במיטבה, שיחקה כדורסל כל כך אגרסיבי ושמח, שלא היה ברור מה יקרה בלעדיו. גם משחקי הליגה שניהלו עוזריו גרמו לרבים לחשוב שהנה, נולד האדם שאין לו תחליף. אם לא די בכך, הרזומה של מחליפו, איליאס קאנצוריס, היה החיוור ביותר מבין השמות שהועלו כמועמדים לאייש את העמדה.
מימוש עצמי גבוה
אבל אם מסתמכים על המשחק של אתמול, יכול להיות שהתחליף עולה על המקור. גם בימיו היפים ביותר של דז'יקיץ' אני לא זוכר כזה משחק הגנה. ובהתקפה הוא עשה כמה שינויים שגם הם משדרגים את הקבוצה. דוגמה רנדומלית: ברינטון למאר שהוא הרבה יותר יצרן נקודות ממנהל משחק מקבל דקות גם ליד ספידי סמית' ולא רק כמחליף שלו בעמדת הרכז.
כתוצאה מכך למאר קיבל יותר ביטחון, ואז, גם בדקות שבהן הוא מוביל הכדור המרכזי, קבלת ההחלטות שלו טובה בהרבה מבעבר. דוגמה נוספת: אתמול, במשחק סופר חשוב, הוא שם את יובל זוסמן בעמדה מספר 4, יצר חמישייה שעמידה כמעט לחלוטין בפני חסימות שמטרתן ליצור חילופים וניטרל בכך את אחד הכלים העיקריים של הספרדים בהתקפה, ומנגד יצר מצב שבו גאורגי שרמנדיני הגבוה נאלץ לשמור פעם אחר פעם על שחקן מהיר ממנו.
גם השימוש בכריס ג'ונסון הרבה יותר נרחב והרבה יותר נכון כיום. ככלל, אצל דז'יקיץ' הייתה תחושה שלמרות שהקבוצה עובדת טוב כקולקטיב, יש כמה וכמה שחקנים שדי מדוכאים ולא מבטאים את יכולותיהם בהתקפה. אתמול נראה היה שכמעט כולם מממשים את עצמם (קאדין קרינגטון הוא יוצא הדופן, אבל זה בגלל בעיות מנהליות). אז נכון, כל משחק הוא סיפור חדש, ויכול להיות שעוד יהיו לקבוצה משחקים איומים ותקופות מאתגרות, אבל על המשחק אתמול אפשר להגיד רק "וואו".
עלו על הדרך
ועם זאת, יש פיסת ביקורת אחת שאני כבר שומע מהדהדת: "תגיד, אתה פסיכי? ראית מה הפועל ת"א עשתה אתמול, ועוד נגד בשיקטאש, שמדורגת במקום השלישי בליגה הטורקית (שגם היא לא מהגרועות)". מרכין ראש ואומר: מחילה, לא ראיתי, יש לאדם כמות שעות מוגבלת ביום. אבל מעריך שגם המשחק הזה היה בגדר הצגה נפלאה.
ויש הרבה מין המשותף בין שני המועדונים האלה: שניהם מנסים לייצר דרך ולא להגיע להישגים בשיטת זבנג וגמרנו, שניהם דאגו להמשכיות בבסיס הסגל אבל ניסו לעשות כמה שדרוגים, ובעיקר – שניהם הגיבו בצורה מצוינת ומהירה לבעיות שהתגלו על הדרך.
ת"א עברה גל פציעות חריג בכל קנה מידה והנחיתה בארץ את ויל קאמינגס ודז וולס. מעבר לכך שהשניים האלה באמת השתלבו במהירות ותורמים המון, שזה ראוי לציון, קאמינגס הוא גם שם רציני. זה שחקן-על, שחקן ברמת יורוליג. להשיג אחד כזה באמצע העונה זה דבר שמראה על מחלקת סקאוטינג טובה מאוד, לא שהיה קשה להבין את זה עוד כשהיינו בבריאן אנגולה וג'ון הולנד.
ירושלים עשתה בתחילת העונה החתמה תמוהה: מוריס אנדור. בטור שכתבתי לקראת פתיחת הליגה, שהתפרסם ב-4 באוקטובר – ונדמה שעברו מאז חמש שנים עם כל מה שקרה במדינה – כתבתי שבקבוצה יתגעגעו לאיתי שגב כי אנדור לא הכי בענף. בבירה התעשתו והביאו במקומו את ג'קורי וויליאמס.
אני כבר שומע את הקולות: "אבל הוא לא שחקן ליורוליג". התשובה: הוא אולי קטן פיזית אפילו לעמדה 4, שלא לדבר על ממדים של שחקן ציר, אבל וויליאמס טחן להנאתו את הליגה האיטלקית לפני שבא לבקר אותנו, והוא פשוט נפלא. ניטרל אתמול את שרמנדיני שגבוה ממנו בראש וחצי, שאב ריבאונדים, ועל הדרך חילק אסיסטים בהתקפה כאילו היה רכז. בדיוק התוספת שהקבוצה הייתה צריכה.
ואם שתי הקבוצות של הפועל מוכיחות שאפשר להתחזק כל כך יפה במהלך העונה, מה זה בעצם אומר על מכבי?
פורסם לראשונה: 14:29, 08.02.24
