הפועל ת"א הייתה מצוינת אתמול (חמישי). באמת, גם ברמה האישית וגם ברמה הטקטית, זו הייתה הופעה מרשימה. לאורך דקות ארוכות היא יצרה מיס-מאצ'ים בהגנה של מכבי וניצלה אותם כדי להשיג סלים קלים, היא הניעה כדור מאוד מהר ומאוד ביעילות, קלעה טוב מבחוץ, ואחרי שנטחנה מתחת לסלים ברבע הראשון גם עשתה שינוי טקטי שעזר לה לסגור את הצבע: פרקי זמן ארוכים עם ג'יילן הורד ותומר גינת המוכשרים והמגוונים כפורוורדים ליד הסנטר קייל אלכסנדר. הרבה גובה ואתלטיות, מערך שניטרל את הגבוהים של מכבי לא מעט זמן.
בצעד מעניין נוסף, הורד – לרוב סנטר מחליף - שמר על מובילי הכדור של הצהובים, לורנזו בראון ותמיר בלאט. זה מנע מבראון להשיג סלים כמעט לאורך כל המשחק, וגם בלאט התקשה מאוד. היו לו מעט מאוד מבטים חופשיים לקליעה, השלשות לא נכנסו, הוא סיים בלי נקודות – בעיה במשחק שבו אין את ווייד בולדווין - ובעיקר לא ראינו את ההאלי-הופים שלו עם ג'וש ניבו, כלי שפעל מצוין ברוב המשחקים גם ביורוליג וגם בליגה.
קטש: ״לא שיחקנו יפה, מצאנו את הדרך לנצח״
(ONE)
ההברקה ההגנתית של סטפנוס דדאס עם הורד גם הפכה את הפיק אנד רול של מכבי ללא כדאי מאחר שהחוסם קיבל את הורד, אתלט גדול שקשה לקלוע מולו בכניסה לסל. מדובר בנשק מרכזי של מכבי, שדדאס הצליח להבין איך לפרקו.
מבחינת הצהובים, המשחק הזה נראה חיוור לאורך דקות ארוכות, אולי ארוכות מדי. מכבי ספגה המון ברבע הראשון עקב איטיות הגנתית של בראון וג'ייק כהן. היא לא השתמשה מספיק בבונזי קולסון, שנשמר על ידי טיילר אניס, שנמוך ממנו בהרבה. הקליעות שלה מבחוץ נכנסו באחוזים לא מדהימים. רומן סורקין היה לא מספיק דומיננטי וברח לאזור הנוחות החדש שלו, קו השלוש, במקום לטחון מתחת לסל.
בעוד שהפועל יזמה ויזמה, מכבי הסתפקה בלהישאר בסביבה. בכל פעם שהיא נקלעה לצרה היה לה שחקן אחר שהתעלה והחזיר אותה לעניינים. פעם זה היה ניבו עם ריבאונד ההתקפה, פעם ג'ון דיברתולומאו עם שלשות, פעם רפי מנקו עם ההתלהבות והיד מבחוץ, פעם ג'ו תומאסון עם ההגנה הטובה שעצרה את הטיילת של הרבע הראשון, וכמו תמיד גם חסיאל ריברו, שהלך והשתפר ככל שהעונה התקדמה וכיום הוא אחלה שחקן.
מודה, בגלל שעונת היורוליג הסתיימה כבר לפני כמה שבועות, לא ממש הבנתי מה עודד קטש רוצה להשיג – עד שזה קרה. במשחקים רבים באירופה, למי שזוכר, מכבי שיחקה באותה צורה. היא הייתה פושרת שלושה וחצי רבעים, קצת מובילה, קצת מפגרת, כמעט אף פעם לא דורסת. אבל תמיד הייתה שם מטרה: להגיע לדקות הסיום כשהחמישייה שלה רעננה בעוד זו של היריבה מותשת.
הרבה קבוצות באירופה, עם סגלים טובים משל מכבי, נפלו בפח הזה והפסידו לה. אתמול זה קרה גם להפועל ת"א. אניס הנפלא הגיע לדקות הסיום מותש. נכון, זה קרה גם בגלל הפציעה של בר טימור, אבל לא רק: הוא פשוט משחק הרבה תמיד. ובעוד שמול רוב הקבוצות השחקנים שמולו מתעייפים בקצב מקביל לשלו, בראון הגיע לדקות האלה רענן כאילו יצא מאמבטיית קרח. ב-34 הדקות הראשונות הוא לא שיחק הרבה, שיחק הגנה עוד פחות, החטיא לא מעט ולא ממש התאבד על המגרש. אבל אז הגיעו שתי שלשות שלו ששברו את הפועל.
הצהובים סגרו את הצבע, הורד שעבד קשה בשני צידי המגרש כבר לא הצליח להתמודד עם הכוח של ניבו וריברו, אלכסנדר נע באיטיות, בראיין אנגולה לא תרם כלום, ואקסבייר מנפורד – שקלע 12 נקודות בעשר הדקות הראשונות – רק החטיא. ההגנה על קולסון ירדה הילוך באותן דקות. הוא קלע שלשה, קיבל ביטחון, המטיר צרורות, מכבי ברחה ולא הסתכלה אחורה.
אם נדמה את זה לריצת מרתון, הרץ מסוף הדבוקה המובילה, זה שאף אחד לא שם לב אליו, נתן בקילומטר האחרון ספרינט מטורף כאילו רק התחיל את הריצה והשאיר את כל המותשים מאחור. כן, חלוקת כוחות. זה מה שניצח את המשחק הזה למכבי. וכמובן הניסיון, שמביא עימו את השלווה שכרוכה בהבנה שכך הקבוצה הזאת מנצחת: בישורת האחרונה. וכל מה שקרה לפני כן חסר חשיבות.
כעת, הסדרה עוברת להיכל קבוצת שלמה. האם הפועל יכולה לנצח שם? כמובן. היא קבוצה סופר מוכשרת. אבל דדאס, שעשה כל כך הרבה דברים יפים אתמול, צריך בכל רגע נתון לעשות חישובים שיביאו גם את השחקנים שלו לשיאם בדקות הסיום.
קטש, לעומתו, צריך לדבר על הגנה ומשמעת. יותר כדורים פנימה, יותר כדורים לקולסון, יותר דקות של שמירה הרמטית. קצב הקליעה של הפועל ירד אתמול ככל שנקפו הדקות, אבל אף אחד לא מבטיח לו שזה יקרה שוב.
המשחק הראשון בסדרה סיפק לנו חוויה נהדרת. יש לי תחושה שהשני יהיה טוב אפילו יותר.
