ג'רל מרטין נפגע בברך במשחק מול הפועל חולון ונשאר בת"א בזמן שהקבוצה טסה למשחק מול באסקוניה בספרד. מה שלא דווח הוא שכל מכבי ת"א נשארה איתו.
עודד קטש, הצוות המקצועי והנהלת המועדון יודעים שלמרות שהקבוצה במאזן 2:4 ביורוליג, אי אפשר לעבור לסדר היום על מה שקרה אמש בחבל הבאסקים. קשט גם לא ניסה לברוח מכך כשהודה שהמשחק היה מביך. זו עוד מילה עדינה להגדיר את מה שראינו: היכולת שהפגינו הצהובים הייתה שערורייה, ממש כמו היחס שלהם למשחק.
מרוב שהיו כל כך הרבה בעיות, קשה להתמקד. אבל אפשר להתחיל בכך שההרגשה הייתה שזה בדיוק מה שיקרה, לאור מה שראינו מהקבוצה בעונות האחרונות במשחקי חוץ קשים, ושהמשחק יתפתח באותה צורה שהוא אכן התפתח. למרות הפתיחה המעודדת במשחקי הבית, לא הייתה אינדיקציה אמיתית שהדברים ישתנו ברגע שתגיע יריבה כזו באולם כזה.
קטש לא עזר בכך. הוא לא יכול לבוא בטענות לאיש מלבד עצמו, כאשר הוא ממשיך לרוץ עם הראש בקיר ולפתוח עם אותה חמישייה שמכבי ת"א נקלעת איתה לפיגור מוקדם בכל משחק. אבל הפעם זה היה גרוע אפילו יותר: הרכב דינמי ומהיר יותר, עם שלושה גארדים (לורנזו בראון, ווייד בולדווין וג'ון דיברתולומאו), לצד הפורוורד בונזי קולסון והסנטר ג'וש ניבו, התחבר נהדר ברבע השני וחתך את ההפרש מ-21 ל-10 בלבד.
3:44 דקות לסיום המחצית קטש החזיר את אלכס פוית'רס במקום קולסון, ומעבר לעובדה ששוב התעלם מהעבר והמשיך לנסות בכוח את שני הסנטרים יחד, הוא גם יצר חמישייה לא מאוזנת. במהרה הוא גם הכניס את אוסטין הולינס החלש במקום דיברתולומאו, כך שהחמישייה הפותחת שוב שיחקה יחד. ב-3:44 הדקות האלה באסקוניה רצה 6:17 וסיימה את הרבע שוב ביתרון 21 נקודות. לא חשוב מה קטש מרגיש שנכון – לא ייתכן שהוא לא רואה עד כמה ההרכב הזה פוגע בקבוצה.
סביר להניח שבין כה וכה זה היה מסתיים בהפסד, בעיקר בגלל שאף אחד לא בא עם חשק לשמור. הגנה אגרסיבית קיימת בקבוצה רק בדיבורים, והיה משפיל לספוג 63 נקודות במחצית הראשונה ו-116 בסיום, כשהיריבים ממש רוקדים על הפרקט מול שחקנים שלא עשו מאומה על מנת לעצור את מרכוס האוורד וחבריו. לא הייתה הכנה ראויה למשחק מול הכוכב של היריבה, שכל מעלותיו ידועות: בא וצולף ללא הפרעה. באסקוניה באה עם תוכנית מסודרת והצליחה, למכבי ת"א לא הייתה כזו. הקבוצה המקומית רצה מההתחלה ודרסה את יריבתה.
כמו תמיד, האולם של באסקוניה היה מלא מפה לפה, עם התזמורת הנפלאה שהרעישה ועודדה, ולקצב הנגינה שלה הצהובים התפרקו. כמו תמיד, אחד היציעים היה מלא באותם פלסטינים ופרו-פלסטינים שתמיד מקבלים את מכבי ת"א בבוז ומפגינים לפני המשחק. אלו לא ממש סיבות למה שקרה בפרקט, מה גם שקשה להאמין שקבוצה שכולה אמריקאים התרגשה מקריאות נגד ישראל. כבר בתחילת הרבע השלישי שחקני מכבי ת"א נראו כמי שרק מצפים לבאזר שיגאל אותם מייסורי המשחק הנורא הזה. הסיוט הזה נמשך ונמשך, וכשסוף סוף אובדן העשתונות הסתיים, כולם במועדון נשמו לרווחה שזה נגמר רק ב-29 הפרש. כמו שזה נראה, המועדון שוב צריך להתחיל את כל הבנייה מהתחלה.
אז האם זו מעידה חד פעמית, או שמכבי ת"א שוב פחות טובה ממה שהצטייר בתחילה ולא מתאימה לטופ של היורוליג? אחרי שמביטים על שני ההפסדים, שניהם בחוץ מול יריבות חזקות בדמות פנרבחצ'ה ובאסקוניה, מתחילים להבין איפה הצהובים מתברגים. אם הבית אכן נותן לקבוצה דחיפה, אז נראה הבדל בחמישי הקרוב מול ברצלונה האימתנית של שאראס. אבל יש גבול למה שאולם מסוגל לעשות.
