עודד קטש בראיון לאחר המשחק של מכבי
(צילום: באדיבות ONE)
במכבי ת"א חגגו בענק לאחר שהבטיחו אמש (חמישי) את מקומם בפלייאוף היורוליג. אחת המטרות שהציבו לעצמם הצהובים הייתה לתפוס את המקום בשמינייה הראשונה, ואחרי עונה שהחלה בצורה לא יציבה, והלכה והשתפרה ככל שהתקדמה - החבורה של עודד קטש יכולה לברך על המוגמר.
לפרקים במהלך העונה זה היה נראה רחוק מהמציאות, אבל בחודש וחצי האחרונים הכל השתנה לחלוטין. היכולת, הכדורסל ובעיקר האופי. רצף הניצחונות אמנם נקטע אתמול עם הפסד דרמטי לז'לגיריס (68:67), אך בזכות הפרשי סלים עדיפים על פני באסקוניה והליטאים, במכבי ת"א הבטיחו את המקום בסדרת רבע הגמר של המפעל עונה שנייה ברציפות. אז מה השתנה? בואו ונצא לדרך.
הסטירה בגמר הגביע
בקבוצה רואים בהפסד להפועל ירושלים בגמר גביע המדינה כזרז המשמעותי לשינוי. ההרגשה בתוך לפני הגמר הייתה כי הקבוצה של קטש פייבוריטיות, ואולי זה מה שפגע בדרייב של השחקנים. בסופו של דבר, על הפרקט נראתה קבוצה מפורקת לחלוטין, עם חוסר כימיה ואפילו היעדר מוטיבציה ורצון.
ההפסד עורר אורות אדומים מהבהבים לכל השחקנים, שפתאום הבינו שאם הם לא יתעוררו מהר, גם עונת היורוליג עלולה להסתיים בכישלון מוחץ - ואף אחד מהם לא רצה את זה על הגב שלו. הדבר עורר מוטיבציה שהובילה להתעוררות אנרגטית, ומאז הדברים פשוט התחילו להראות אחרת.
המפנה של קטש
מבחינה מנטאלית, אין ספק שלעודד קטש יש חלק מאוד גדול בהתעוררות של שחקניו. במהלך החלק הראשון של העונה נשמעו פעם אחר פעם קולות שקראו להחלפתו. גם האוהדים, שכביכול היו יכולים להזדהות קצת יותר עם מאמן ישראלי, ובטח כזה שכיכב בקבוצה, לא התחברו אליו מההתחלה.
לא קל למאמן להגיע למשחקים קריטיים עם החבל על צווארו. גם כשניסה לשדר כלפי חוץ ביטחון, הדברים האלה עדיין מחלחלים. עוד ב-2 במרץ, אחרי ההפסד למונאקו, החלו שמועות על מחליפים פוטנציאליים לקטש, אבל נקודת המפנה הגיעה בדיוק בזמן. אחרי שני הניצחונות הגדולים על פנרבחצ'ה ואנאדולו אפס בחודש שעבר מעמדו המאמן החל להתייצב - והניצחונות החלו להגיע בסיטונאות.
קטש נראה משוחרר יותר ויותר. אפשר היה לראות את זה בעיקר במסיבות עיתונאים אחרי המשחקים כשהרשה לעצמו לחייך ואף להתבדח. הוא התחיל להיות פתוח יותר מבחינה מקצועית עם הגדלת הרוטציה, יצא קצת מאזור הנוחות ולקח יותר סיכונים, מה שהשרה רוגע על השחקנים.
השיא של המפנה הגיע בניצחון על מילאנו. האוהדים קראו לקטש פעם אחר פעם שיגיע אליהם ועודדו אותו. זה קרה בפעם השנייה העונה. הפעם הראשונה הייתה יומיים קודם לכן בניצחון על וירטוס בולוניה, כך שאפשר להגיד שגם עם האוהדים הדברים התחילו להתחבר.
"מגיע לקבוצה הזאת וגם לשחקנים, הם הראו הרבה אופי", אמר קטש הנרגש בסיום המשחק מול ז'לגיריס, אז כבר ידע כי קבוצתו הבטיחה את מקומה בפלייאוף. "הכדורסל שלנו לא היה מבריק והתיאום שלנו לא היה בשיאו במהלך העונה, אבל ככל שהעונה הלכה שמרנו על הביחד, על החברות, על שפת הגוף שלנו, וזה מה שניצח בסוף בשבילנו. גם ההפסד המינימלי הזה זה בא ממשחק הקרבה שלנו".
קטש העדיף לא לעסוק בזהות היריבה המועדפת עליו ברבע הגמר: "אנחנו חוזרים הביתה למחזור אחרון מול ריאל מדריד, אני רוצה לנצח, רוצה שנמשיך את התקופה הטובה שלנו. בפלייאוף לא משנה מול מי נשחק, אנחנו בטח נבוא קטנים וננסה לעשות משהו גדול".
הפריחה של בולדווין
בתחילת העונה, באופן די טבעי, כל הפוקוס במכבי היה על לורנזו בראון. הוא הפך לכוכב של הקבוצה במהירות ובהתאם לכך גם תפס פיקוד על הפרקט בכל רגע נתון. עם זאת, באותה מהירות גם התלות בו נהייתה בלתי רגילה, כאשר המשחקים היו קמים ונופלים על היכולת שלו.
הבעיה הייתה שאחרי כל ההייפ מסביבו הגיעה גם נפילת המתח, ופתאום לא היה מישהו אחר שייקח אחריות. קצת מוזר להגיד את זה אבל הדבר הכי "טוב" שקרה למכבי ת"א היה הפציעה של בראון. בזמן הזה הם למדו איך להסתדר בלעדיו, גם אם זה לא תמיד הצליח והוא היה חסר מאוד מקצועית.
מי שזה בעיקר השפיע עליו לטובה היה זה ווייד בולדווין. משחקן מאוד מפוזר, כזה שסומך על בראון שלצידו, הוא למד איך להתאים את עצמו לשאר חבריו לקבוצה ולשחק יותר מסודר. כך, במקום שחקן אחד דומיננטי ועוד אחד שמזגזג, הצהובים קיבלו צמד חזק שפשוט קשה לעצור. שיתוף הפעולה בין השניים השתדרג והחיבור נראה טוב יותר לעין.
"זה מאוד מרשים", אמר בולדווין לאחר הבטחת העלייה. "בנו פה קבוצה חדשה בקיץ עם הרבה שחקנים חדשים, ולהתחבר בצורה כזאת ולעלות לפלייאוף זה מרשים. אנחנו מאוד מחוברים, אוהבים לשחק ביחד, וזה בא בדיוק בזמן לקראת החודשים האחרונים של העונה. אפריל-מאי ויוני זה החודשים החשובים, כל מה שעשית לפני כן זה טוב, אבל כולם זוכרים מה שקרה במאני טיים".
ההתעלות של קולסון וניבו
מעבר לבראון ובולדווין, כדי שקבוצה תוכל לייצר לעצמה רצף כזה של ניצחונות היא צריכה קצת יותר משני שחקנים דומיננטיים. פעם אחר פעם בחודשים הראשונים של העונה קטש דיבר על זה שבקיץ נבנתה קבוצה חדשה לגמרי עם 10 זרים חדשים ושכל קבוצה במצב הזה צריכה זמן להתחבר.
החיבור הזה פתאום הצליח, מה שגרם לשחקנים נוספים להתעלות, כמו בונזי קולסון, ג׳רל מרטין וג׳וש ניבו. בכל ערב נתון אחד מהם או אפילו יותר יכול לבלוט, אם זה התקפית ואם זה הגנתית. שווה להתעכב במיוחד על קולסון וניבו. השניים עשו קפיצת מדרגה משמעותית בתקופה האחרונה וזה בדיוק מה שהיה חסר לצהובים מעבר ליכולת הטובה של בראון ובולדווין.
מי אמר שהישראלים לא תורמים?
כחלק מהגדלת הרוטציה קטש החליט לנסות לתת יותר דקות לג'ון דיברתולומיאו וג׳ייק כהן. התוספת הישראלית הזאת תרמה לכך ששחקנים אחרים יכלו קצת לקבל מנוחה בתוך כל לוח הזמנים העמוס. השניים פשוט לקחו את ההזדמנות בשתי הידיים.
במקרה של דיברתולומיאו זה התחיל עוד הרבה לפני הריצה של הצהובים ואפשר להגיד שהוא נמצא בעונה הכי טובה שלו מקצועית ומנטאלית. בקבוצה מדגישים שחלק מההצלחה בתקופה האחרונה קשורה גם בו, גם מכורח התפקיד שלו כקפטן מאחורי הקלעים, כשהוא יודע לשדר הרבה ביטחון ורוגע לשאר השחקנים, וגם על הפרקט כשידע להכניס הרבה אנרגיות והדביק בזה את שאר החברים.
המקרה של כהן קצת שונה. רק לאחרונה הוא התחיל לקבל את הקרדיט והצליח להפתיע את כולם. במקום שחקן שאמור להיות חסר ביטחון או אפילו קצת ממורמר, הוא פשוט לקח את ההזדמנות בשתי הידיים כשמשחק השיא שלו היה מול וירטוס בולוניה בו קיבל 21 דקות בהן רשם 9 נקודות עם 5 אסיסטים.
