אוהדי הפועל ירושלים שרים בטיסה למלאגה
(צילום: אפרת עמורבן)
התרגשות כזו לא זוכרים בהפועל ירושלים כבר הרבה זמן. מחזיקת גביע המדינה, יחד עם עוד כ-2,000 אוהדים מאחוריה, תעלה הערב (שישי, 18.30) לאירוע השיא בליגת האלופות של פיב"א: הפיינל פור. לפני שש שנים היו האדומים במעמד דומה, והפסידו לוולנסיה בסדרת חצי גמר היורוקאפ. אבל פיינל פור אירופי? זה עוד לא קרה להם אף פעם.
מול החבורה של אלכסנדר דז'יקיץ' תעמוד אלופת המפעל, טנריפה, שבשנה שעברה הדיחה את הפועל חולון באותו שלב בדרך לזכייה בתואר. הירושלמים ינסו להעפיל לגמר אירופי ראשון מאז שנת 2004 - הזדמנות מצוינת להיזכר בתואר האירופי היחיד בתולדות המועדון.
4 צפייה בגלריה
הירושלמים חולמים על שחזור הרגע הזה. ארז כץ מניף יחד עם דורון שפר את גביע היול"ב
(צילום: ראובן שוורץ)
עונת 2003/04 הייתה הפכפכה מאוד מבחינת הפועל ירושלים. בקיץ היא ביצעו החתמה נוצצת, כשהנחיתה את וויל סולומון, אחד הגארדים הטובים באירופה דאז. יחד איתו הצטרף דורון שפר, שחזר מפרישה עונה קודם לכן והיה מזוהה דווקא עם היריבה הגדולה מכבי ת"א. עוד החתמה מעניינת הייתה זו של טונג'י אווג'ובי, שהגיע מעירוני רמת גן והיה אחד הזרים הבולטים בליגה. ההתחלה בזירה המקומית הייתה חלקה, בדמות שלושה ניצחונות רצופים, אך בכל שלושת המחזורים שלאחר מכן הפסידה הקבוצה של שרון דרוקר, כולל תבוסה ביתית לבני השרון.
כאמור, למרות הסגל המרשים, משהו חרק בירושלים, שהחליטה לעשות התאמה אחת, שהייתה משמעותית ביותר. קלי מקארתי, שפתח את העונה במכבי ראשון-לציון עבר לבירה תמורת פיצוי כספי לאחר המפגש עם הקבוצה מעיר היין (שהסתיים בניצחון דחוק לירושלמים, כשמקארתי קולע 21 נקודות עבור הראשונים לפני שעזב). שבוע לאחר מכן הוא כבר לבש את המדים האדומים וקלע 12 נקודות בניצחון על הפועל גליל-עליון. עד סיום העונה, מקארתי קלע בספרות כפולות בכל משחקיו והפך לעוגן חשוב בסגל של דרוקר. במשחקו השלישי בקבוצה קלע 23 נקודות בניצחון על מכבי ת"א, והפך ליקיר האוהדים באולם מלחה.
ניצחונות הרואיים בדרך לגמר
הפועל ירושלים הוגרלה לבית 4 באותה עונה ביול"ב קאפ, וסיימה במקום השני עם מאזן של 6 ניצחונות ו-4 הפסדים, אחרי ז'לז'ניק – שהפסידה רק פעם אחת. בשמינית הגמר היא חלפה על פני סופוט הפולנית בזכות ניצחון 67:77 במלחה והפסד בארבע הפרש בגומלין. ברבע הגמר היא הוגרלה מול ריטאס וילנה, שסיימה ראשונה בבית 6 ונחשבה לאחת הקבוצות החזקות במפעל (הניפה את הגביע בעונה שלאחר מכן). במשחק הראשון במלחה ניצחה ירושלים 72:79. מהגומלין היא יצאה עם הפסד 81:80 לאחר שהוליכה בפערים קטנים במרבית שלבי המשחק.
ואז, בחצי הגמר, פגשה הקבוצה של שרון דרוקר את אותה ז'לז'ניק האימתנית, שכאמור הפסידה במשחק אחד בלבד בשלב הבתים. המשחק הראשון נערך בבלגרד, וירושלים הפסידה בו 70:69, מה שנתן לה לא מעט תקוות לגומלין. המשחק השני במלחה היה צמוד ומורט עצבים, והיריבה יצאה להתקפה אחרונה כשהירושלמים ביתרון 3 נקודות שברירי. הסרבים הלכו על ניסיון שלשה בשנייה האחרונה, אך הכדור אפילו לא פגע בטבעת והאוהדים המקומיים חגגו עם השחקנים גמר אירופי ראשון בתולדות הפועל ירושלים.
מלחה בשרלרואה
כ-3,000 אדומים ליוו את דרוקר ושחקניו לשרלרואה, שם נערך הגמר באותה עונה. היריבה הייתה לא אחרת מריאל מדריד, אחת הקבוצות המפוארות בכדורסל האירופי, ומי שהגיעה כפייבוריטית ברורה. בסגל של הבלאנקוס אז היו בין השאר שמות גדולים כמו הסנטר הלטבי קספרס קמבלה והגארד המנוסה אלמר בנט (שזכור בין השאר בגלל שלשת הניצחון שקלע נגד מכבי ת"א במדי באסקוניה – אז טאו ויטוריה – שנתיים קודם לכן).
עם זאת, למרות ההבדלים במסורת, בעומק ובתקציב – הרבע הראשון הסתיים ב-15:15. ברבע השני הירושלמים נטלו את ההובלה, זאת למרות עבירה שלישית מוקדמת מאוד מצד סולומון. ברבע השלישי מקארתי פתח מבערים וירושלים ברחה ליתרון דו ספרתי. מי שעוד תפס פיקוד היה דורון שפר, שיחד עם מקארתי דאג ליתרון של לא פחות מ-15 נקודות - 53:68 מדהים לשחקנים של דרוקר בסוף הרבע השלישי.
ברבע הרביעי, ריאל עשתה קולות של חזרה וקיזזה למינוס 5, אך מקארתי, שפר סולומון ואווג'ובי פשוט לא איפשרו לבלאנקוס להפוך, בדרך ל-72:83 מדהים. האוהדים הירושלמים, שהפכו את האולם בשרלרואה לסניף של מלחה, הרעידו את המקום עם שירת 'ירושלים של זהב' ובעיניים דומעות ראו את הקפטן ארז כץ מניף את הגביע. מקארתי שסיים עם 22 נקודות נבחר ל-MVP של הגמר, וספק אם בהפועל ירושלים יכולים להיזכר אם עשו העברה מוצלחת באמצע העונה כמו זו. שפר וסולומון הוסיפו 15 נקודות כל אחד, ואווג'ובי תרם 12 נקודות ו-10 ריבאונדים.
אחרית דבר
ההמשך באותה עונה ובזו שלאחר מכן היה פחות מוצלח מבחינת האדומים. הקבוצה הודחה ברבע גמר הפלייאוף מול בני השרון, והפסידה בגמר הגביע למכבי ת"א, כשהאוהדים בצהוב, שזכו גם הם בגביע אירופי זמן קצר קודם - היורוליג כמובן - מטרילים בשירת "מה זה יול"ב קאפ?"
סולומון מקארתי ואווג'ובי עזבו, ולמרות ההצהרות ירושלים לא קיבלה את המקום ביורוליג שהגיע לה לאור הזכייה במפעל השני בחשיבותו של יול"ב. שנתיים לאחר מכן הגיע הכסף הגדול של ארקדי גאידמק, אחריו גומא אגיאר, ובאמצע העשור הקודם היה זה אורי אלון ששפך לא מעט מזומנים על הקבוצה. עם זאת, לקח לה 19 שנים, וקבוצה פחות נוצצת – אך מגובשת ומאומנת כמו ששנים לא הייתה בבירה – כדי לחזור שוב ולהאמין כי תואר אירופי שני הוא בהחלט אפשרי. מה שבטוח, קולם של האוהדים הירושלמים שוב יישמע בצורה ברורה. האם גם דמעות ההתרגשות ישוחזרו?
