בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הכדורסל הישראלי נקלע למצב קשה. מעין חור שחור. מלבד מכבי ת"א, ואולי גם הפועל ירושלים, אף קבוצה לא הייתה יכולה להיות בטוחה כי העונה שבפתח לא תסתיים בקריסה. אחת אחרי השנייה נעלמו אימפריות כמו הפועל חיפה, הפועל ת"א ולאחר מכן גם הפועל חולון. כמעט כל השחקנים הישראלים הטובים היו במכבי ת"א. בתוך כל האפילה ששררה בכדורסל הישראלי, ליאור ליובין ז"ל היה מגדלור.
בשנת 1999 נבחר ליובין לתגלית העונה בליגת העל (אז עוד לאומית א'). עונה לאחר מכן הוא היה מלך האסיסטים, ובשתי העונות הבאות היה מלך החטיפות. בעידן בו לכולם היה ברור כי התארים המקומיים היו מנת חלקה של מכבי ת"א בלבד, זו הייתה האינדיקציה הבולטת ביותר לכך שמדובר בישראלי בכיר, אחד הכוכבים הבולטים בליגה שכמעט אין בה כוכבים מחוץ למי שכונתה "האלופה הנצחית".
3 צפייה בגלריה
היה אחד הכוכבים הבולטים בליגה נטולת כוכבים. ליאור ליובין במדי ר"ג
(צילום: ראובן שוורץ)
בין קיבוע מעמדו של ליובין כאחד הישראלים הטובים בליגה, לבין הפיכתה של מכבי ר"ג בה שיחק בתחילת שנות ה-2000 לאחת הקבוצות היציבות בכדורסל הישראלי, הייתה סימביוזה כמעט מושלמת. בעונתו האחרונה בקבוצה, 2001/02, ר"ג – תחת ארז אדלשטיין – פתחה עם שבעה ניצחונות רצופים, ואת הפסדה הראשון רשמה רק מול מכבי ת"א.
זו הייתה העונה הגדולה ביותר של מכבי ר"ג מזה כמעט שני עשורים, ושיחקו בה לא מעט כישרונות, ביניהם ארז מרקוביץ', מתן נאור בתחילת דרכו, ועודד שעשוע – שהיה שחקן מבטיח. גם הזרים שלה היו נהדרים – דני לואיס, ראיין סטאק ואדי אליסמה. אבל ליובין – הוא היה עמוד האש. שילוב של כישרון, קלאסה וכריזמה של מנהיג. הוא עזב בקיץ 2002, ור"ג ירדה ליגה בתום עונת 2003/04 (אחרי שבקושי שרדה בעונת 2002/03).
העונה שלו במכבי ת"א העניקה לו את שני התארים הקבוצתיים היחידים בהם זכה בקריירה, אבל בניגוד לכל שאר הקבוצות בהן שיחק – הוא לא הצליח למצוא את מקומו. באותן שנים, מכבי ת"א בעידן פוסט קטש, שפר והנפלד לא בדיוק העניקה את המפתחות לישראלים. היא אומנם נתנה להם תפקיד משמעותי (טל בורשטיין למשל), אבל תמיד כמשלימים. זה היה נראה כאילו משהו בליובין החל לנבול, והוא היה צריך למצוא את הסביבה המתאימה לפרוח מחדש. כמה סימבולי שזה קרה עונה לאחר מכן בהפועל ת"א.
האדומים חזרו לליגת העל בסיום עונת 2001/02, אבל בדומה לליובין, העונה שלאחר מכן לא בדיוק התפתחה כפי שרצו. בקיץ 2003 הפועל ת"א, אז עם הכסף הגדול של האוליגרך ולדימיר גוסינסקי, החתימה שמות גדולים בקיץ, ביניהם שחקן נבחרת ליטא וירגיניוס פרסקביצ'יוס, יסמין הוקיץ' הנהדר ומייקל רייט המנוח, וביצעה גם החתמות משמעותיות בגזרת הישראלים כדוגמת יניב גרין שהצטרף לדרור חג'ג' ומתן נאור – וליאור ליובין.
כמו במקרה של ר"ג, גם כאן הנסיקה של ליובין השתלבה באופן מושלם עם זו של הקבוצה בה שיחק. השלישייה ליובין-נאור-אדלשטיין שוב רשמה עונה מופלאה, יחד עם יניב גרין כמובן, אולי בעונתו הטובה ביותר בקריירה. הקבוצה חזרה להיות כוח דומיננטי בליגה הבכירה, העפילה לפיינל-פור אירופי – וחשוב מכך, ניצחה בדרבי אחרי תשע עונות.
הפועל ת"א ניצחה פעמיים בדרבי באותה עונה, אך הזכור מכולם הוא "דרבי ה-25 הפרש", בו האדומים הכו בקבוצה של פיני גרשון – אלופת אירופה בסיום אותה עונה - עם רבע אימתני בו ניצחו 6:30 בדרך ל-71:96 מיתולוגי. ארבעה שחקנים קלעו 84 נקודות להפועל, וליובין – שניצח על המקהלה - קלע 25.
בסיום אותה עונה – שבדומה לאותה עונה בר"ג הסתיימה בהפסד למכבי ת"א בגמר הפלייאוף - ליובין סיים למעשה את הרומן שלו עם ליגת העל, כשעבר לשחק באוקראינה, ולאחר מכן ביוון ובולגריה - וחובבי הכדורסל לא זכו לראותו משחק יותר בארץ. קריירת הכדורסל שלו תמה בגיל 29 בעקבות פציעה בגב, ומגרשי הכדורסל איבדו את אחד ממוחות הכדורסל החריפים ביותר והמנהיגים הכריזמטיים ביותר.
את האישיות הכובשת והחיובית שלו ליובין הביא גם לקריירת האימון. בעונתו הראשונה כמאמן ראשי לקח את הפועל גלבוע/גליל עד לגמר הפלייאוף, ואז לעוד שתי זכיות בליגה הבלקנית. אנשים שעבדו איתו מספרים על אדם שתמיד ידע להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא הפסיק לחייך.
ליאור ליובין היה חלון מפואר בבניין שהוא הכדורסל הישראלי. במשך שנים רבות בקע מהחלון הזה אור ששלח את קרניו לכל עבר. הבניין אמנם ימשיך לעמוד על תילו, אבל האור שבוקע ממנו הוא עמום יותר.
