צפו בקטש מדבר אחרי הניצחון על ריאל: "מקום חמישי זה יותר ממה שחלמתי"
(צילום: ONE)
הניצחון של מכבי ת"א אמש מול ריאל מדריד היה דוגמה מצוינת למה זה פרדוקס. במשך 45 דקות הקבוצה נלחמה עד חורמה כדי לנצח במטרה להימלט מיריבה בסגנון של ריאל מדריד, ואז, שנייה לאחר שזה קרה, אתה פתאום אומר לעצמך: "רגע, אם הצליחו לנצח אותם, אולי היה עדיף לקבל את ריאל גם ברבע הגמר, לא?".
אז זהו, שלא. ממש לא בטוח שמכבי יכולה לנצח את ריאל בסדרה, כמו גם את אולימפיאקוס או ברצלונה. מונאקו, לעומת זאת, זה סיפור אחר. הצהובים בנויים הכי טוב לבלום קבוצה עם גארדים סוליסטים שאוהבים לשחק אחד על אחד, פשוט כי השומרים הכי טובים של הקבוצה הם לורנזו בראון, ווייד בולדווין, ג'ון דיברתולומאו ובונזי קולסון. נכון, יש קושי מול השחקנים האתלטים האלה שיש ליריבות בעמדה 4, שיודעים לעשות הכל בחוץ ובפנים (בדיוק מסוג השחקנים שכדאי למכבי לרכוש לקראת העונה הבאה), אבל ברגע שאין מסה עצומה להתמודד מולה מתחת לסל, המצב יותר שוויוני.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך שבמכבי לא יחשבו ככה. הדבר הכי חשוב זה לבוא לסדרה עם מנטליות של אנדרדוג, להזכיר לעצמך שמונאקו זו קבוצה עשירה בהרבה ממכבי, עם שמות גדולים יותר, היא הפייבוריטית, ובלי להתאבד במגרש ולשחק כדורסל מושלם – לא תנצח אותם. טיפה של זחיחות תשאיר את מכבי עם תחושת הישג על עונה יפה, אבל בלי פיינל פור.
ועונה יפה זו אכן הייתה.
חייבים להודות: היחס הכי לא סבלני שיש בארץ כלפי מועדון ספורט הוא זה שמקבלת מכבי ת"א. עזבו את זה שאוהדיה מתלוננים בכל פעם שהקבוצה לא עומדת בציפיותיהם (הלא ריאליות לפעמים), אבל גם סתם חובבי כדורסל צופים במשחקיה ביורוליג, וכשלא הולך לה, היא מואשמת בתרומה לבאסה הלאומית. לא תמיד היא זוכה לפרגון שמגיע לה, וכשיש הפסדים, רק מעטים טורחים להזכיר שיש נסיבות מקלות.
למשל שזו קבוצה חדשה לגמרי. נכון, היה מעצבן לראות הפסדים מול קבוצות עם סגל פחות טוב, אבל יש מציאות שנכונה כמעט תמיד: קבוצות טובות באמת, שגם מגיעות להישגים, הן אלה ששחקני המפתח שלהן רצים יחד כבר כמה שנים – למשל ריאל מדריד (ולכן הניצחון אתמול באמת מרשים). לעומת זאת, רוב כוכביה של מכבי נפגשו לראשונה העונה. יחסית, אגב, הגיבוש הגיע די מהר. מכבי היא ממש לא הקבוצה הכי מוכשרת באירופה, בטח לא מהעמוקות ביותר, אבל היא משחקת כרגע מאוד קבוצתי, עם היררכיה ברורה, עם ניצול מקסימלי של רוב משאביה, וממצה את הפוטנציאל שלה.
הפציעות הובילו להצלחה
ויש משהו משעשע בדרך שבה זה קרה. פעמים רבות כשקבוצה נכשלת, נוטים להפיל את זה על פציעות. במכבי אפשר להפיל על הפציעות את ההצלחה. באמת, מזמן לא ראיתי קבוצה שנפצעת כל כך טוב.זה התחיל עם אלכס פויתרס. הוא שחקן חביב, אבל די מוגבל, והשילוב שלו עם ניבו היה מחריד כי לשניהם יש את אותן בעיות: נטולי טכניקה ולא ממש גבוהים. זה איפשר למכבי להמציא מחדש את ג'ייק כהן, שמשלים הרבה יותר טוב את ניבו כי הוא טכני וגבוה, ומנגד ניבו אתלטי, דבר שלכהן אין.
אחר כך הגיעו הפציעות של הגארדים. זאת של בולדווין לימדה אותו צניעות: הוא ראה שמכבי טובה יותר ובעיקר קבוצתית יותר בלעדיו, והבין שזה לא מופע יחיד. כשהגיעה הפציעה של בראון, בולדווין מצא איזון בין ליצור ולנהל, לקחת ולאפשר. וכששניהם הבריאו, בולדווין כבר היה במצב המנטלי הנכון להכיל את גדולתו של בראון - וזה היה מפתח גדול להתקדמות.
גם קטש, כמובן, למד להשתמש טוב יותר בכלים שלו. בהתקפה, הגבוהים זזים עכשיו וחוסמים לנמוכים בלי הפסקה, מה שיצר משחק יעיל יותר. בהגנה, ההפנמה שניבו אולי קופץ גבוה אבל לא חוסם גדול גרמה לכך שהגארדים לוחצים הרבה יותר והחודרים כבר לא מגיעים אליו כמו פעם, מה שהוריד את ממוצע הספיגה.
ואחרי הכול, מכבי ת"א, כאמור, זו עדיין קבוצה חדשה, ענייה ונחותה לעומת הארבע שסיימו מעליה. על הנייר, היא לא שווה פיינל פור. אבל עם המומנטום הנוכחי, כמובן שזו התקווה.
גם אם זה לא יקרה, זה לא אסון: לאור כל מה שנאמר קודם, המבחן הגדול הוא לא השנה הנוכחית, אלא היכולת לשפר בשנתיים הבאות. זה יצריך שימור של הבסיס הקיים, להעמיק את ההיכרות בין השחקנים, עוד בינגו בשחקן אחד או שניים - כמו שקרה בעונה הנוכחית עם לורנזו בראון, ואז מכבי תוכל להיכנס למועדון של הגדולות באמת. לא כמי שהפתיעה, אלא כחברה קבועה.
