הפועל חולון נפרדה בסוף השבוע מתואר האליפות לאחר הפסד במשחק השני בסדרת חצי גמר הפלייאוף למכבי ת"א 112:85. הקהל הביתי מחא אמנם כפיים בסיום המשחק, וזה בהחלט הגיע לקבוצה לאור הישגיה לאורך העונה, אך לתחושתי מדובר היה בסיום מעט חמצמץ. לא בגלל עצם ההפסד - כי מכבי של השנה לא מזכירה את זו של השנים הקודמות והייתה המועמדת הברורה לניצחון - אלא כי זה היה קל מדי.
מחולון, בבית, אתה מצפה לרוח קרב, ולא ממש משנה באיזו שנה מדובר ומי בסגל. זו רוח הקבוצה מאז ומתמיד. אבל אתמול לא הייתה שם טרפת, ובשל כך גם לא הגנה. הקבוצה ספגה 33 נקודות כבר ברבע הראשון, מטחי שלשות לאורך כל המשחק, וכשכבר הצליחה לחזור ברבע השני הודות ל"נמנום" של מכבי וצימקה לחמש הפרש, שוב הגיע בליץ ונפתח פער של 19 נקודות תוך דקות ספורות.
התצוגה הזאת הייתה קצת מבאסת כי על הנייר חולון של השנה אמורה להיות לא פחות טובה מזו של שנה שעברה. נכון שטיירוס מגי היה אולי מתאים לסדרה הזאת יותר מסי.ג'יי האריס בשל כוח האש שלו, אבל האריס הוא שחקן נפלא שתורם בשלל אספקטים ומשלים מצוין את ג'ו רגלנד. גם רפי מנקו הלך, אבל שון דאוסון בא במקומו וזה לא אמור היה ליצור נפילה גדולה.
אז מה קרה? שני דברים. הראשון היה בתחום הרוח. לפני כמה חודשים אמרתי לחבר שהוא אוהד שרוף של חולון: "שמע, לא יכול לשים על זה את האצבע, אבל משהו כבוי בקבוצה למרות שההישגים בסדר והסגל מצוין". הוא אמר ללא היסוס: "זה בגלל שגיא פניני כבר לא שם", ואז הסביר: "עם פניני הרגשנו שאין תקרת זכוכית, שאפשר לנצח כל קבוצה, שאנחנו ווינרים. בלעדיו אנחנו רואים את המציאות כמו שהיא. שום דבר כבר לא גדול מהחיים. לכן לא נגיע רחוק העונה". צדק.
הנקודה השנייה היא מקצועית: השדרוג הגדול של חולון אמור היה להיות בעמדת הציר. כשהעונה התחילה, מרווין ג'ונס נראה כמו גניבת ענק. סנטר אתלטי, מגוון, עם יד רכה, חכם, דומיננטי. פי אלף יותר מוכשר ממייקל קייזר, שהיה שחקן הגנה אדיר ואתלט נפלא, אבל בצד ההתקפי די 'נגר'. למרות זאת, במשחק האחרון - ובחודשים לפני כן - ג'ונס נראה כמו צל של ההוא מתחילת השנה. וכנראה לא רק בגללו. הוא לא קיבל במהלך המשחק אפילו מסירה אחת. אחת! אז ממש אי אפשר להאשים אותו בכך שרץ בשיעמום מצד לצד, ואז הורד לספסל. לא חשוב מה הסיבה: מועדון לא יכול להרשות לעצמו להגיע לכזה מצב עם כזה שחקן.
בהיעדרו, חולון שיחקה עם היידן דלטון בעמדת הציר, סבלה מנחיתות פיזית קשה, ראתה את ג'ייק כהן עושה לה חגיגות מתחת לסל, ונאלצה לבסס את כל ההתקפה שלה על קליעה מבחוץ בלי נוכחות בצבע. ככה אי אפשר לנצח גם קבוצות הרבה פחות טובות ממכבי ת"א.
אבל זה גם מלמד משהו על כדורסל. לפעמים עדיף שחקן אפור כמו קייזר שלא מבקש את הכדור, חי משאריות, נותן את הנשמה ומדביק את החברים בהתלהבות, מאשר עוד כוכב שרוצה את הכדור ואם שיטת המשחק לא מבוססת עליו הולך ונעלם. כן, לבנות קבוצת כדורסל זה דבר לא פשוט.
העונה של חולון היא כמובן לא אכזבה: להגיע לחצי הגמר זה מאוד מכובד, אבל צריך לזכור שבפועל יש בארץ בערך חמש קבוצות "גדולות", אז רק בשלב הזה בעצם מתחיל המאבק האמיתי של הליגה ולכן זה הישג בעירבון מוגבל.
שאלת האגו
חצי הגמר השני יותר מאוזן מבחינת יחסי הכוחות, ויש בו גם שתי קבוצות שיש ביניהן הבדל מאוד מעניין. הפועל ירושלים היא קבוצה עם שחקנים לא נורא מוכשרים שהגיעה להישגים גדולים ממידותיה הודות לחיבור נהדר. הרבה מזה קרה בגלל היעדר בעיות אגו, והסיבה לכך היא דמות המאמן הדומיננטית. מהרגע הראשון היה ברור שהקבוצה שלו, תשחק בדמותו, וכולם יתיישרו בלי להתווכח. זה גם גרם לכך שהגיבוש היה מאוד מהיר.
הפועל ת"א, לעומת זאת, היא שק של בעיות אגו. באמת, לא היה העונה מאמן שהיה צריך להתמודד עם מה שעבר דני פרנקו. זה מתחיל מזה שהקבוצה בבסיסה "שייכת" לג'ייקובן בראון. הוא בעל הבית. הוא גם טיפוס רגיש, אז אסור שייפגע. אלא שג'ורדן מקריי הוא גם טיפוס צבעוני שצריך לקבל את נתח הכבוד שלו ואת כמות הכדורים שתגרום לו להרגיש חשוב. על זה התווסף צ'ינאנו אונואקו, והוא עוד הגיע באמצע העונה. ואחרי שהיה "הפנים" של הרצליה בעונה נפלאה, הוא פתאום צריך להתרגל להיות כינור שלישי. רגע, ויש גם את תומר גינת שהגיע בתור הישראלי הבכיר ולא יכול להיות המשרת של הזרים. ומה עם אקסבייר מנספורד, שהוא שחקן חמישייה לגיטימי אבל יושב על המשבצת של בר טימור, שכבר פגעו בו בירושלים ואי אפשר שוב כי זה יהרוס את הקבוצה. איך משלבים את השניים?
להפועל ת"א הייתה עונה טובה מבחינת ההישגים, ולכן זה קצת הסתיר את כל הבעיות האלה. אבל מי שצפה במשחקים ראה שהיא עוברת תהליכים לא פשוטים של התגבשות, שבהם כל שחקן ניסה למצוא את מקומו האישי בתוך המכלול. זה גרם לכך שקבוצה עם סגל אדיר לא מיצתה בהרבה מאוד שלבים את הפוטנציאל המלא שלה. בדיוק ההפך מירושלים.
לכן, השאלה הגדולה בסדרה הזאת הייתה מה יקרה בתוך הראש: מי תבוא יותר מגובשת, רעבה, רעה, מתאבדת, לא מפונקת ובעיקר – קבוצתית.
ירושלים, וראו את זה כבר בסדרה המאוד קשה מול הרצליה, השאירה משהו מהרוח שלה בספרד. רכיב מנטלי בקבוצה התפורר בהפסד מול בון בגמר הצ'מפיונס. הלהט ההגנתי כבה קצת, הפרגון ההתקפי נעלם, ופתאום היה שם הרבה אחד על אחד שבלוני במקום הנעת כדור משמחת. זה נאמר כמובן בלי לזלזל בהרצליה שהיא קבוצה נהדרת, אבל ירושלים לא הייתה היא בסדרה הזאת.
זה בלט עוד יותר במשחק הראשון מול הפועל ת"א. מול אוהדיה, ירושלים נטחנה 86:55. היא נראתה עייפה יותר, כבויה יותר, רוצה פחות. היא גם עשתה טעויות מקצועיות, למשל ההתעקשות לתת לסמית' לשמור על מקריי, שעשה לו בית ספר.
הפועל ת"א, לעומת זאת, נראתה סוף סוף כמו החלום של פרנקו. לוחמת, קבוצתית, חכמה, יעילה, כשכל מי שנע קיבל מסירות נהדרות כשהוא פנוי (הנהנה העיקרי היה תומר גינת, שהתנועה ללא כדור שלו היא אמנות). בקיצור, תאווה לעיניים.
אם ירושלים לא תחזור למה שהביא אותה עד הלום, היא תפסיד את הסדרה. מצבה נראה לא טוב, אבל זה לא חייב לקרות. נכון, לתל-אביב יש שחקנים יותר טובים, אבל לא בהפרש משמעותי, וירושלים כבר הצליחה להכריע קבוצות שעל הנייר היו מוכשרות ממנה לא פעם ולא פעמיים במהלך העונה, אבל הפעם זה יצריך ממנה משחק מושלם, לא פחות, בעיקר כי המאמן ממול יודע עליה הכל ומכיר אותה יותר טוב מהאירופאים שאותם היא הצליחה להפתיע.
בחזרה לאייטיז?
אם זה לא יקרה, נקבל בגמר דבר שלא ראינו הרבה זמן: דרבי תל-אביבי בין שתי קבוצות מצוינות, ברמה די שווה. כן, מכבי אולי אחת מחמש הטובות ביבשת, אבל מבחינת מבנה להפועל יש כלים מצוינים להתמודד מולה. בראון מול בראון, מקריי נגד קולסון, פרנקו נגד קטש. יש כאן פוטנציאל למפגש שיזכיר את ימי הקרבות של מגי ואמסלם, ברקוביץ' וזלוטיקמן, ושאר החברים משנות ה-80 העליזות.
