אם מישהו היה מספר לכם שמכבי ת"א ניצחה קבוצה מהחלק העליון של טבלת היורוליג כששני השחקנים הכי גרועים שלה הם בראון ובולדווין, הייתם אומרים שהוא מתלוצץ עם רופאיו. אם היה מתעקש שהשחקנים הגבוהים הם שאחראים לניצחון, הייתם ממש מודאגים ממנו. ואם הוא היה מסיים ואומר שההגנה של מכבי הייתה מצוינת, זהו, הייתם מתקשרים כנראה לרשויות הרווחה. מכבי? גבוהים? הגנה? מי אתם חושבים שאתם? אלן דילון? ריאל מדריד?
אבל כן, זה מה שקרה אתמול (שלישי) בניצחון 81:89 על באסקוניה. זה ניצחון לא מובן מאליו כי הבאסקים הם אומנם קבוצה עם כל מיני מגבלות, אבל מעצבנת לאללה. יש לה אמנם רק כוכב על אחד שיכול ליצור לעצמו מצבי קליעה, מרקוס הווארד, אבל עוד הרבה שחקנים שיכולים לייצר נקודות במשחק המעבר, משלשות וכשיש חסימות.
יש לה גם שתי חמישיות שונות בתכלית בסגנון שלהן, וכל אחת כנראה יעילה יותר נגד סוגים שונים של יריבות. זאת שעלתה היא גבוהה, טכנית, מאורגנת, עם לא יותר מדי אתלטים למעט טאדאס סדקרסקיס המצוין, והיא משחקת לאט ומסודר. ואז עולה מהספסל הווארד הכספיתי, איבנוביץ' מקיף אותו בחמישייה השנייה עם הרבה שחקנים מהירים, הקבוצה טסה, עושה הרבה נקודות במעבר, משתמשת בהרבה תנועה וחסימות מהירות כדי לפנות את הווארד לקליעה חופשית - ומצריכה הגנה שונה בתכלית.
ברוב דקות המשחק, השחקנים של קטש הצליחו להתמודד הגנתית עם שני הסגנונות, וזה ראוי לציון. זה לא סוד שמכבי לא קבוצת הגנה גדולה. אין לה יותר מדי שומרים אישיים טובים, וגם ההגנה הקבוצתית שלה לא תמיד מתעלה. אי אפשר לדרוש ממנה שכל שחקניה ינטרלו את אלה שמולם באופן עקבי, אבל בהחלט צריך לדרוש מהם להתאמץ וגם להפעיל את השכל. אתמול זה קרה. מול חמישיות שכללו את הווארד הצהובים עשו חילופים מהירים ואגרסיביים על כל חסימה כשהם מוותרים מעט על הלחץ באזור מתחת לסל. כשהווארד היה בחוץ, וזה קרה הרבה יותר מדי דקות מבחינת הספרדים (לא שאנחנו מתלוננים), מכבי נעלה את הצבע וכל חודר נתקל בחומה של לפחות שלושה שחקנים. זה עבד וזה עבד.
הציוות של החמישיות לפי ההרכב שהציבה כל פעם באסקוניה היה טוב ברוב הדקות, למעט רגעים שבהם ג'ייק כהן היה במגרש במקביל להווארד, ולא עמד בקצב החילופים בחסימות. מצד שני, בדקות הפתיחה, מול החמישייה הכבדה יותר, הוא היה יעיל והפעיל נהדר את ניבו, ששוב היה המצטיין בקבוצה בדקות הפתיחה.
3 צפייה בגלריה
שוב היה השחקן הכי טוב של מכבי ת"א בפתיחת המשחק. ניבו
(צילום: Credit: Dragan Tesic and Djordje Kostic)
המשחק התנהל במתכונת די קבועה: מכבי שולטת בקצב, בורחת ליתרון מסוים, ופתאום באסקוניה נותנת שתיים-שלוש דקות טובות ומשווה. זה קרה בסוף הרבע הראשון, כשיתרון של 7 נקודות הפך ל-22:22 בסיומו.
הרבע השני – מול המחליפים המתרוצצים של באסקוניה, נפתח עם בלאט לצד קליבלנד, בולדווין, ווב וסורקין - הכי אתלטי שיש למכבי להציע כנראה. בולדווין נצמד להווארד ומנע ממנו כדור, ניבו חזר טוב מהספסל – מה שלא תמיד קורה, מכבי לקחה המון ריבאונד התקפה כי לספרדים אין גבוה אתלטי שיכול לעצור אותו, והובילה ביתרון של 8 נקודות. דווקא כשהווארד יצא לקראת סוף המחצית, מכבי התחילה להחטיא זריקות נוחות, בראון התעקש לנסות לקחת את צ'יוזה הנמוך מתחת לסל ונכשל שוב ושוב, באסקוניה קלעה שלשות, וסיימה את המחצית ביתרון 47:49 בזכות ריצת 0:11 בשתי דקות. 18 דקות טובות של מכבי, שתיים של חוסר ריכוז, ובאסקוניה הענישה, ומהר.
בראון ובולדווין קלעו יחד במחצית הראשונה רק חמש נקודות. מצד אחד, זאת הייתה בשורה טובה כי בסוף עדיפה קבוצה מגוונת מכזו שתלויה בשני כוכבים. בולדווין גם שמר נהדר ושניהם מסרו אסיסטים. מצד שני, התהייה הייתה אם אפשר לנצח ככה. ספוילר: כן.
המחצית השנייה נפתחה עם אירוע סימבולי: ווב, שקלע 12 נקודות במחצית הראשונה והיה נפלא, עלה בחמישייה במקום כהן. ווב לא זכה למספיק דקות ומספיק קרדיט עד השבועות האחרונים. עכשיו הוא מקבל יותר – ונותן בחזרה בריבית. הוא שחקן נהדר, בהגנה ובהתקפה. אין שום ספק שהוא השחקן הכי טוב בקבוצה בעמדה מספר 4, ועכשיו צריך לחזק אצלו את התחושה שהוא שחקן מוביל. העובדה שפתח את המחצית הייתה צעד טוב בכיוון.
3 צפייה בגלריה
מסתבר שאפשר לנצח גם ביום חלש שלו ושל בולדווין. בראון
(צילום: Credit: Dragan Tesic and Djordje Kostic)
הרבע השלישי המשיך כמו קודמיו. בראון די הזיק, בולדווין פשוט לא הצליח לקלוע מבחוץ גם כשהיה פנוי לגמרי, ואז גם ספג טכנית. מי השאיר את מכבי בחיים? הגבוהים, הפעם בעיקר סורקין שהיה פשוט נהדר וכל כך טוב לקבוצה שהוא חזר לכושר. בלאט, לצד מהלכים טובים, מסר גם כמה מסירות פזיזות ובסקוניה הצליחה להישאר בתמונה, כשהרבע מסתיים ביתרון נקודה למכבי.
משום מה, הספרדים בחרו לשחק הרבה דקות ברבע האחרון בהרכב נמוך ובלי הווארד. מכבי שיחקה פנימה ביעילות, אבל בראון עשה טעויות שמנעו בריחה. ארבע וחצי דקות לסיום, ביתרון שלוש לקבוצה של קטש, הווארד חזר, ואיתו גם בולדווין. בראון ובולדווין היו איומים בהתקפה. ממש. למזלם של הצהובים, ההגנה המשיכה לעבוד, גם כי קבלת ההחלטות של באסקוניה במשחק העומד הייתה גרועה. מונקה, צדיק שכמותו, זרק בלי הפסקה והחטיא בלי הפסקה. איך מאמן שנחשב לאחד מגדולי הדיקטטורים ביבשת לא עצר אותו? לא ברור.
אז מכבי נתנה פוש אחרון והשיגה עוד ניצחון חשוב. רשימת הקלעים התקדימית: ווב 17, ניבו 17, סורקין 14, קולסון 12, בולדווין 10 (באחוזים גרועים), בלאט 8, ריברו 6, קליבלנד 3, בראון רק 2.
פתאום הקבוצה מוצאת את עצמה בצמרת של המפעל, וזה אחרי עוד משחק שנערך באולם בבלגרד, שהשקט בו ממש הכאיב באוזניים. למרות הנסיבות, בלי הקהל שבמשחקים כל כך צמודים תמיד דוחף קדימה והופך את האירוע לחגיגה, עם סגל די קצר, עם הכוכבים ביום רע, היא הצליחה לנצח הודות למשמעת, חוסן מנטלי, כוח רצון וניצול של כל היתרונות שהיו לה על היריבה. מה עוד אפשר לבקש?
