כשמגיע תורו של קאדין קרינגטון להתייצב בסט הצילומים של הנבחרת, רגע לפני פתיחת החלון השני של מוקדמות היורובאסקט עם צמד משחקים מול אוקראינה, בשבת ובשני, מתנגב אחד מאנשי הצוות לרגע כדי לתת לו את דגל ישראל. הוא לא שונה עכשיו מאף שחקן אחר שמצטלם עם הבד בעל הפסים הכחולים ומגן הדוד. במרחק מספר צעדים משם, אי־אפשר לפספס את החיוכים של אנשי האיגוד, שרואים את החזון שלהם לאזרוח קורם עור וגידים.
הענקת תעודת זהות לשחקן שאינו יליד המדינה בתמורה ל"שירותיו" עבור הנבחרת המקומית היא לא משהו חדש בספורט העולמי. כשהמטרה היא קודם כל זכייה בתארים, אפשר לכופף את החוקים. רק לפני כשנתיים וחצי נחת במכבי ת"א לורנזו בראון, אחרי ששיחק במדי ספרד ביורובאסקט 2022, בלי שום קשר או שורשים למדינה. עד כה בישראל נתנו את המשבצת היוקרתית רק לשחקן ששורשיו הם יהודיים או כזה שהיה נשוי לישראלית. לאזרח זר לגמרי? הכל היה בגדר דיבורים. עד לפני שנתיים.
הצטרפו לטרנד
באיגוד הכדורסל הבינו אחרי הכישלון ביורובאסקט שגם ישראל הקטנה צריכה להצטרף לטרנד העולמי וחיפשה מי מהזרים שכבר משחק כאן יכול להתאים. ההיגיון אמר שיגיע סנטר או פורוורד לחיזוק הקו הקדמי, נקודת תורפה היסטורית בכדורסל הישראלי, אולם מהר מאוד הובן שלנבחרת נחוץ דווקא קומבו־גארד. סקורר. במקביל, קרינגטון שכבר היה בהפועל ירושלים, הראה בדיוק את היכולות שחסרות בקו האחורי.
עוד באמצע העונה הראשונה שלו בקבוצה מהבירה, פחות מחצי שנה אחרי אותה אליפות אירופה, נעשתה הפנייה הראשונית, אבל אף אחד לא חשב שהיא תלווה בהמתנה מורטת עצבים בת כמעט שנתיים. באפריל 2023, אחרי פגישה מוצלחת בין הצדדים, האיגוד הגיש למשרד הפנים בקשה ישירה לאזרוח הגארד עם תמיכת משרד הספורט וקיווה שהתהליך יהיה מהיר, כפי שנעשה במקרה של בלם הפועל באר־שבע מיגל ויטור. זה לא קרה: שר הפנים דאז משה ארבל הקים ועדה שקבעה קריטריונים חדשים לאזרוח ספורטאי זר, ביניהם שהות מינימלית בישראל של 18 חודשים. בנבחרת עוד קיוו שקרינגטון יספיק להצטרף למשחק מוקדמות היורובאסקט בפברואר האחרון, אך לבסוף נאלצו להמתין עד שהשחקן ישלים את התהליך. לפני כארבעה חודשים הסאגה סוף־סוף הסתיימה, ובגיל 29 קרינגטון הפך רשמית לאזרח ולשחקן נבחרת ישראל.
אתמול נערך בסך הכל האימון השני שלו בסביבה החדשה, הרחק מהארנה, מוקף בשפה העברית. "לייצג מדינה ברמה בינלאומית זה משהו שאני לחלוטין לא לוקח כמובן מאליו", הוא מתייחס לתואר החדש שלו, בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet. "אני פה כדי לעשות את הכי טוב שלי ולעזור איפה שאני יכול. מאוד מתרגש מההתחלה הזו".
מה אתה זוכר מהימים הראשונים כשפנו אליך?
"כל התהליך הזה סופר ארוך, שמח שהוא נגמר. מוטי דניאל דיבר איתי כשסיימתי את העונה הראשונה שלי בירושלים. בכנות? הייתי מופתע מהפנייה. דיברתי עם המשפחה, הסוכן. כולם הסכימו איתי שזאת תהיה הזדמנות נהדרת".
להרבה שחקנים לא יוצא לחוות את רמת הנבחרות, והתחלתי להבין שלא אשחק כדורסל לנצח. לפחות כשאפרוש אדע שיצא לי לנסות גם את זה, לייצג מדינה
לנבחרת זה מצוין, אבל למה לשחקן שלא חייב כלום למדינה לאבד את הימים החופשיים המועטים?
"להרבה שחקנים לא יוצא לחוות את הכדורסל ברמת הנבחרות, והתחלתי להבין שלא אשחק לנצח. לפחות כשאפרוש אדע שיצא לי לנסות גם את זה, לייצג מדינה".
בשנה שעברה, כשהתחילה המלחמה, חזרת עם הסגל הישראלי ארצה אחרי תקופה בחו"ל וחיכית לראות אם תשחק בליגה כמתאזרח. היו מחשבות להפסיק את התהליך?
"הייתי כאן ב־7 באוקטובר, הכל היה משוגע. קודם כל חיכיתי לראות אם אקבל את הדרכון או לא, כי לשחק כישראלי כן היה משמעותי. לקח זמן להתרגל למה שקורה פה, עכשיו זאת כבר המציאות של הישראלים. ואני מרגיש מאוד ישראלי כי אני כבר רגיל לכל האזעקות. אני יודע שהרבה זרים עזבו את המדינה, המשפחה שלי דאגה לי מאוד. אני מאמין באלוהים, שהוא מגן עלינו וכל דבר קורה מסיבה מסוימת. מרגיש נוח ובטוח להישאר".
אתה המתאזרח הראשון בלי קשר ליהדות, יש מחשבות למה דווקא אתה נבחרת?
"אף פעם לא באמת שאלתי, אבל חשבתי על זה, אם להיות כן. אולי כי אני מתאים, ראו שיש לי מה לתרום".
התחילו לדבר אנגלית בשבילך?
"המאמן אריאל בית הלחמי מדבר בעברית, אצטרך לחדד קצת את השפה אם ארצה להבין. יודע כמה מילים כמו 'מה נשמע' ו'מה קורה', אבל עדיין לא מבין משפטים שלמים".
גם בנבחרת הכדורגל יש מתאזרח בלי שורשים יהודיים, מיגל ויטור, והוא תורם לא מעט לשיפור התדמית של ישראל ברשתות. עשית משהו דומה?
"אני לא הרבה ברשתות החברתיות. לא תיעדתי שום דבר שקשור למלחמה, מנסה להתרחק מהן כמה שאני יכול, בעיניי הן מסוכנות".
גם בלי לשוטט ברשתות, תגובות על התחנה החדשה בקריירה קרינגטון כבר הספיק לקבל. "הרבה אנשים נרגשים, ולצידם יש כאלה שלא. יש גם קבוצות שלא אוהבות את זה, כמו הרצליה והפועל ת"א, אבל אני לא מייחס תשומת לב לכך", הוא לא מהסס לומר.
אני וירושלים
אגב, זאת השנה השלישית של קרינגטון בארץ, והוא כבר מכיר את הכדורסל המקומי מצוין, גם את החוקים. אין לו דעה על העובדה שצריך ישראלי אחד על הפרקט, אך הוא מציין שבדק למה זה ככה עם הגעתו. "להרבה מדינות יש חוקים שמגינים על השחקנים המקומיים", הוא מציין, ומסביר שתפקיד הזר הוא ממש לא לקחת לשחקן הישראלי את מקומו. "אני כאן כדי לעזור. האם אביא יכולת או תכונה שלא רואים בירושלים במדי הנבחרת? אני יכול לעשות מה שמהמאמן ירצה, להיות גארד יוצר או קלע. בירושלים אני יותר קלע".
לחיים בבירה קרינגטון כבר התרגל, אוהב אותה מאוד. לעומת שחקנים רבים שבחרו לגור בקומפלקס משותף שהעמידה הקבוצה במלחה, לא רחוק מהאולם, קרינגטון ואשתו בחרו להתגורר במרכז העיר, לא רחוק מכיכר המוזיקה. כשהתחילו ההפגנות והתעצמו, הוא בלית ברירה הבין שהתנועה באזור תשתנה. "בהתחלה לא הבנתי למה לוקח לי הרבה זמן לנסוע מהאימון הביתה ואז לחזור", הוא מספר.
לקחת שני גביעים עם ירושלים, אבל הסוף היה די מאכזב עם הפסד בחצי גמר הפלייאוף. בקיץ יחלפו שמונה שנים מאז הזכייה באליפות האחרונה, הפעם זה יהיה שלכם?
"מרגיש שנתנו כל מה שיכולנו, אני גאה בקבוצה. האם אני אוהב את השקט כשמכבי והפועל ת"א בכותרות? כן, מאוד. ככה אפשר לבנות משהו איכותי".
מלבד האזרחות הישראלית, לקריגנטון יש עוד שתיים: אמריקאית ומטרינידד וטובגו. את גופו מעטרים לא מעט קעקועים, מגשר ברוקלין ועד המדים שלו בימיו בקולג', ולכולם יש משמעות עבורו. יש לו גם קעקועים של סבתו ואמו, ובקרוב יצטרף אחד בדמות אחותו, שהלכה לעולמה לפני פחות מחודש לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אחרי שתי היעדרויות שנשמרו בסוד כדי לשמור על פרטיותו וכללו גיחות הביתה, הוא מוכן לספר על האובדן. "אחותי הייתה בת 31, אני צעיר ממנה בשנתיים, כמעט כמו תאומים. היא הייתה מאוד חולה", הוא חושף. "בפעם הראשונה כשטסתי, היה שיפור במצב, ואז ההידרדרות הייתה לא צפויה. חזרתי לארץ ובפעם השנייה כשטסתי היא כבר מתה. זה קרה כשהייתי כאן, ורציתי להיות עם המשפחה שלי. הכדורסל משני במצב הזה".
הכדורסל הוא דרך להתאבל עבורך?
"הוא עוזר לי מאוד להתמודד, כמו תרפיה, כי הוא שם כל חיי. הייתי בבית במשך כמעט שבועיים, ובירושלים הבינו את זה. הם כמו משפחה. בסוף הבנתי שהגיע הזמן לחזור לפרקט".
בשבת, כשתשחק עם הנבחרת, המשפחה שלך תהיה באירוע לזכר אחותך. תקדיש לה את אחד הסלים שלך?
"המשפחה שלי הקימה ארגון ללא רווח. אחותי רצתה לעשות דברים, להתנדב בבתי חולים, להיות עם אנשים שעוברים את מה שהיא עוברת, והערב הזה יהיה על שמה. אני עוד לא יודע מה אעשה כשאקלע, כן מקווה שאצליח לדבר עם המשפחה אחרי המשחק ולתפוס את האירוע".
