יושב על הגדר, רגל פה רגל שם - וממול כולם רבים. בעוצמות מטורפות. כבר לא רבים על צדק וזהות או על אידיאלים, אני חושב שכולם רבים מפחד. פחד קיומי. לא, זה לא טור על מדינת ישראל, לא על פוליטיקה או על המצב בגבולות, זה טור שמת מפחד אדום וקיומי על החיים של הפועל ת"א.
מצד שני הבטתי בטבלה והפועל ניצבת במקום הנכון, ים מדר חזר הביתה, אפילו ג'ונתן מוטלי כבר גורב גרביים אדומים ומעל כולם ניצב מאמן שטרם נראה כדוגמתו על הקווים. בצד המקצועי נראה שעופר ינאי עומד בהבטחה שהפועל הולכת על כל הקופה, אבל את ההתנגדות הכי גדולה הוא לא מקבל מהיריבות אלא מהקהל שלו.
עצוב היה לראות בסיום המשחק שלשום את הקהל של הפועל מפולג לשני מחנות. אוהדי הפועל הם בוגרי בית הספר העליון לכוויות דרגה 5 בנשמה. מפחדים שכל הטוב הזה כאן להישאר, ומצד שני שהוא ייעלם כמו כל תקווה לטוב.
אם עד לא מזמן חשבתי שבסופו של דבר הכל מונע מאהבת הקבוצה, היום אני כבר לא חושב שאף חיבוק אוהב יכול לעזור. עתידנו שוב יוכרע בבית המשפט, ושם אף אחד מעולם לא ניצח, אולי רק עורכי הדין.
פעם כתב בצורה נפלאה מאיר אריאל ז"ל: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". אז בהשאלה אומר לאוהדי הפועל, שבסוף כל מחאה או קללה יושב שמעון מזרחי ונהנה עד עמקי נשמתו. אז למה לתת לו ולהם את ההנאה הזו? באיזשהו שלב נהיה לי קצת לא נוח על הגדר ולמען האמת השפיצים שעל הגדר מכאיבים לי במקום שבו צריך לשבת ואני רוצה לרדת ממנה, אבל לאן? לאיזה צד? למרוד ביד שבאה להעלות ולרומם, או לפחד מהאגרוף שבא להזהיר מסכנה?
אם למדתי משהו בחודש האחרון מאז מות אבי, יגאל, זה שבסוף הכול נגמר. הטוב והרע, השמחה והעצב. רוצה לומר שבסוף הכול מת, אז מה שחשוב זה איך חיים. אז הלוואי שיהיו לנו כאוהדי הפועל חיים טובים. מה שברור זה שהפועל שוב הפסידה. מתי כבר נדע לנצח?
