לפני שבוע מכבי ת"א נהנתה מהמון מזל ועוד יותר סקוטי ווילבקין כאשר ניצחה בהיכל את באיירן מינכן. זה ממש לא מה שקרה אמש (חמישי) נגד הכוכב האדום בלגרד, אפילו לא קרוב. הסרבים הגיעו הכי מוכנים שאפשר לתל אביב ופשוט עשו למכבי בית ספר. מכדור הפתיחה, הם גם היו יותר נחושים, וזה כבר לא קשור למוכנות או לאימונים – זו גישה נכונה למשחק. לא פלא ששריקות הבוז מילאו את ההיכל בשלבים שונים, במיוחד בסיום.
כמה פעמים כבר כתבנו ושמענו על השליפות מהמותן של יאניס ספרופולוס, וגם הפעם ראינו אלתורים על גבי אלתורים. זה מה שמקבלים שוב ושוב כשהיריבה משחקת כמו קבוצה ומקבלת תרומה מכל שחקן שעולה לפרקט, ומכבי כהרגלה מסתמכת על זריקות ייאוש של ווילבקין ולא מוציאה לפועל תרגילים או נראית מאומנת.
נראה שליווני אין יותר מדי מה לעשות בשלב הזה, אחרי ההכנה הצולעת לעונה בגלל הקורונה, ללא אף מבחן בינלאומי. מתוך תסכול, כנראה, הוא התעסק כבר מההתחלה יותר מדי בתלונות לשופטים.
אפשר לתת כבוד למשחק ההגנה של הסרבים, שלא נתן כבר מההתחלה סיכוי למכבי ת"א (רק 63 נקודות בבית, מי זוכר דבר כזה?) – אבל זו לא חזות הכל. קל יותר להגן מול קבוצה שלא יודעת להניע כדור ולא מסוגלת לייצר סלים בהתקפות מסודרות או מתפרצות – שם קפצו לעין האיטיות וחוסר התיאום. 12 הפרש? פרס למכבי. זה היה צריך להיות הרבה יותר, מעל 20.
זה לא סוד שהבעיה העיקרית של מכבי ת"א היא היעדר רכז טבעי מוביל, וזה נמשך כבר יותר מדי זמן. אבל זה בולט וכואב יותר כאשר מול הצהובים עולה רכז כזה, בדיוק כמו שהם מחפשים – ועוד אחד שהיה כבר בקבוצה ושוחרר. זה כמו אגרוף בבטן. נייט וולטרס היה בעל הבית על המגרש, הפעיל בחוכמה את החברים וגם צלף 17 נקודות. כנראה ההופעה נגד האקסית דירבנה אותו. בזמנו, מכבי לא מימשה עליו את האופציה בגלל הפציעות שמהן סבל, ולא ראתה קדימה, את מה שהוא מסוגל עוד לתרום לה.
