אוהדי הפועל ירושלים מרגישים מרומים, והם צודקים. חלק אמנם חזו את מה שקורה עכשיו בפתיחת העונה נוכח הקיץ המוזר שעבר על הקבוצה, אבל היממה בה הוחתמו ת'ון מייקר, אנתוני בנט ושון קילפטריק, סנוורה את מרביתם. בפועל, היו יותר מדי משתנים של חוסר ודאות בבנייה של י-ם, ולמעשה אף לא עוגן אחד עליו ניתן להישען.
עם כל הכבוד לאדם אריאל, הקפטן והישראלי הבכיר של י-ם, הוא מעולם לא היה שחקן מוביל בקבוצה, אלא תמיד משלים, שבשנים האחרונות ידע להתעלות ברגעי מאני טיים. איתי שגב היה תמיד שחקן משלים וגם ווילי וורקמן.
איך בהפועל חולון אמרו לי כשהוא החליט לברוח להם בדקה ה-90 לפיס ארנה בקיץ? "כולם אומרים שהוא הפך פתאום מנגר שמפחד לזרוק לקלע שלשות, הם רק לא מבינים שזה בגלל שיטת המשחק שלנו". כמה פעמים זרק העונה המתאזרח מחוץ לקשת? 0 (ליגה ואירופה). אבל וורקמן, אריאל ושגב הם ממש ממש לא הבעיה של י-ם, אלא חלק ממנה.
צומת הדרכים של ההנהלה
זה לא סוד שהמועדון חווה קשיים כלכליים בקיץ, ובעקבות כך לקח לו זמן להתניע. יחד עם זאת, בהנהלה לא פנו לאוהדים ושמו את הדברים על השולחן. הודעות מרגשות של אייל חומסקי זה נחמד, אבל בסוף הקהל רוצה אמת. אם לצורך העניין היו באים ואומרים לאוהדים "תקשיבו, אנחנו עושים הכל כדי שתהיה קבוצה חזקה, אבל יש לנו בעיות כאלה וכאלה, זאת כנראה לא תהיה העונה הכי טובה שלנו, אבל כאן אתם בדיוק נמדדים ואנחנו צריכים אתכם איתנו", השיח השלילי שיש כרגע סביב הקבוצה, בין אם זה בקרב האוהדים או בתקשורת, היה מקבל סיבוב אחר לגמרי.
הנהלת י-ם עומדת כעת בפני צומת דרכים גורלית לעונה הזאת: ברור לכולם שחסר לקבוצה עוד רכז, אפילו בכיר, לצד רטין אובסוהאן, שהוא באמת אחלה שחקן, פיזי, חודר לסל, שנמצא רגע לפני הפריצה הגדולה שלו, אבל ממש לא בטוח שהוא מנהל משחק. 2 אסיסטים בלבד בממוצע בשני המחזורים הראשונים בליגת האלופות הם הדוגמה לכך. לזה תוסיפו את מוגבלות הקליעה שלו (0 מ-5 העונה באירופה), ותבינו שמספיק שקבוצות סוגרות אותו, ולי-ם קשה לנצח.
עמית גרשון אמנם היה רכז כששיחק בנוער, אבל עם כל הצער שבדבר הוא לא יכול לרכז בבוגרים. גרשון עשה לעצמו שם כקלע, וזה התפקיד שלו, נקודה. הדוגמה ההפוכה היא אדם אריאל, שבנוער של י-ם היה הרכז, הקלע, והסנטר באותה קבוצה, אימת הליגה לנוער. כשהגיע לבוגרים הבין שמה שטוב לנוער ממש לא מספיק לבוגרים ועליו להתמקד בדבר אחד - הקליעה, ועל זה הוא בנה את הקריירה.
אין זמן למחשבות
בעיית הגבוהים בולטת לא פחות בעין מבעיית הרכז. האמת שחשבתי שת'ון מייקר יוכל לתרום יותר, ואולי זה באמת עניין של קשיי הסתגלות או התאקלמות עבור שחקן שהיה רגיל ל-NBA ומגיע לראשונה לאירופה, אך לי-ם אין זמן עכשיו לניסויים, בטח לא באירופה. אנתוני בנט הוא רולטה, שבכלל מעדיף לשחק בחוץ מאשר בפנים, קייזר גייטס זה סבבה לזר חמישי-שישי, לא למישהו מוביל (ואכן הוא הגיע על תקן זר משלים), ועם איתי שגב כגבוה מוביל כנראה שי-ם לא תיקח את ליגת האלופות.
שיטת המשחקים בליגת האלופות שונתה העונה. הקבוצה שתסיים ראשונה בבית תעפיל לטופ 16 (וזאת כנראה כבר לא תהיה י-ם), אלה שיסיימו במקומות 3-2 יגיעו לסדרת פליי-אין (הטוב משלושה משחקים) על העלייה מול הקבוצות שדורגו באותן מקומות בבית 1 (לודוויסבורג, טנריפה, פרומיטיי וססארי), והקבוצה שתדורג רביעית תודח.
כל ההסבר הזה הגיע על מנת להבין שלי-ם אין יותר מדי זמן, אם בכלל, להתלבט מה לעשות. המשחק בעוד 13 ימים בחוץ מול סטאל אוסטרוב הוא על עונה שלמה באירופה. סיבוב ראשון עם מאזן 3:0 משמעו כמעט גזר דין מוות. גם אם הקבוצה של אורן עמיאל תסיים במקום השלישי, היא תגיע לסדרה על העלייה לטופ 16 ללא יתרון ביתיות, ונגד אחת היריבות בבית 1 זאת נראית כמו משימה סופר קשה. דרך אגב, הפולנים לא פראיירים בכלל, והמאמן שלהם, איגור מיליצ'יץ', שקיבל לאחרונה את תפקיד מאמן נבחרת פולין, עוד ידבר בשנים הקרובות חזק ביבשת.
הנהלת י-ם, עם כל הקשיים הכלכליים, חייבת לקבל החלטות כאן ועכשיו, החתמה של מנהל משחק נוסף, גבוה פיזי עם נוכחות בצבע, ובעיקר עוד כישרון מוכח בסגל ולא שחקנים עם פוטנציאל שתלויים ביכולת הקבוצתית כדי לפרוח, כי כאלה יש לא מעט בסגל.
דרך אגב, בחוץ מסתובבים כמה מתאזרחים שעונים על הקריטריונים האלה - טי.ג'יי קליין למשל, אלכס טיוס, ולמרחיקי לכת סילבן לנדסברג וטי.ג'יי ליף. אין לי ספק שבי-ם בדקו ובודקים את האפשרויות האלה, אבל שוב אין זמן, גם אם הם לא מתאימים לשיטת בחירת השחקנים של אורן עמיאל.
חלום שחלמתי על פראג
ועכשיו הגיע החלק של עמיאל, שהוא לא קטן מזה של ההנהלה והשחקנים, אולי אפילו גדול יותר. כבר בקיץ היו זמזומים מהארנה שעמיאל לוקח את הזמן בבחירת שחקנים. י-ם יכולה הייתה להחתים בקונסטלציה כזאת או אחרת את ג'יימס פלדין ולהשאיר גם את סולימן בריימו, שני עוגנים שאיתם הקבוצה הייתה היום במקום אחר באירופה. אבל הוא לא רצה אותם. בסוף הגיעו זרים אפורים, או כאלה שלא יכולים בשלב הזה של הקריירה לסחוב קבוצה להצלחה.
ניהול המשחק של עמיאל גם מעלה לא מעט שאלות. זה התחיל עם הספסול של אנתוני בנט במשחקי ההכנה, או בכלל ספסול של השחקנים המרכזיים בכל פעם בגלל טעות כזאת או אחרת בהגנה. היה גם משחק שרטין אובסוהאן, שחקן של עמיאל (שיחק עבורו בנימבורק) קיבל רק חמש דקות.
השיא, דרך אגב, היה אתמול בהפסד למנרסה, כשהחליט לייבש את שון קילפטריק, בגלל טעות הגנתית עליה דיברו באימון קודם לכן. הגארד האמריקאי אמנם היה רחוק משיאו, אבל עדיין אחד הבודדים שיכול לעשות סל בי-ם,. ומה תגידו על כך שאדם אריאל, הקלע הכי טוב של הקבוצה, נבחר להוציא את הכדור 4.7 שניות לסיום. אז יכול להיות שהמטרה הייתה שהוא יוציא את הכדור, יקבל אותו מדי ויזרוק, אבל עובדתית זה לא הוכיח את עצמו, בטח כשמפתיחת ההכנה הקבוצה מתקשה להוציא כדורי חוץ (הזוי בפני עצמו, ואחריות ללא ספק של המאמן).
עמיאל, מהרגע הראשון שחזר לארץ מצ'כיה מתלונן על התקשורת וחוסר התרבות בספורט הישראלי. יש לא מעט בדבריו, ועדיין, בסוף זה ספורט תחרותי עם לחץ, ולא הצ'יל-אאוט של צ'כיה. באמת חשבתי שעמיאל יוכל להביא משהו אחר לי-ם, כי כשהוא מצליח ליישם את הפילוסופיה שלו על הפרקט (משחק סופר מהיר, חמישה שחקנים קופצים לריבאונד התקפה) זה נראה מרשים. אבל כנראה שהעובדה שמעולם לא הצליח בקבוצת בוגרים בישראל, ובעיקר לא היה בסיר לחץ כמאמן ראשי בהפועל י-ם, מכבי ת"א, או אפילו הפועל חולון, הם פקטור הרבה יותר משמעותי.
