תומר גינת לאחר ההפסד וההדחה מהיורובאסקט
(תומר גינת לאחר ההפסד וההדחה מהיורובאסקט)
זה התחיל עוד לפני אליפות אירופה, כשממחנה נבחרת ישראל הגיעו התבטאויות בנוסח "אנחנו יכולים לזכות בגביע". כל מי שהסתכל על רשימת השחקנים של היריבות יכול היה להבין שמדובר בהזיה, וגם בגישה שמעידה על שאננות מסוכנת, אבל יאללה. אופטימיות זה בסדר.
ואז הגיעה האליפות עצמה. במשחקי הבית המוקדם התגלו - באופן שהיה אמור להיות ברור מאליו, לפחות לאנשי המקצוע שאחראים על הכדורסל הישראלי - התהליכים שעברו הנבחרות "הקטנות" ביבשת, שכמה מהן היו איתנו באותו בית.
לפינלנד, צ'כיה ופולין יש ערימת שחקנים שמתאימים לכדורסל המודרני: פורוורד-סנטרים ניידים שמתמחים בפיק אנד רול, גארדים גבוהים וחזקים עם כוח מתפרץ שיודעים לחדור במהירות ולהגיע עד הסל, קלעי שלשות אוטומטיים בכל הגדלים ובכל העמדות, שמנצלים באחוזים גבוהים חדירות והוצאות כדור של חבריהם.
אבל בעיקר בלטה התפתחות אחת: לנבחרות מסוג זה תמיד היו הרבה גבוהים, אבל פעם רובם היו איטיים, גמלוניים ומוגבלים. כיום, גם שחקני המשנה, אלה שעולים מהספסל ולעולם לא תפנים את שמותיהם, הם אתלטיים, שומרים קשוחים, יכולים לשמור על גבוהים ועל נמוכים באותה מידת יעילות, קולעים טוב מבחוץ. בשתי מילים: כדורסלנים מודרניים.
התוצאה היא שהפערים בין ה"גדולות" ל"קטנות" מאוד הצטמצמו, ויש שיאמרו גם שיש סדר עולמי חדש לגמרי.
פינלנד הגיעה לרבע הגמר ושיחקה שקול לגמרי מול ספרד במשחק ההדחה. צ'כיה הגיעה לרבע הגמר ורק בדקות האחרונות נכנעה לשחקן הטוב בעולם. פולין, זו שכולם טענו ש"אין לה כוכבים", בחצי הגמר. וכן. יש לה כוכבים.
ישראל, לעומתן, מחזיקה בסגל שחקנים מאוד מוגבל. אם משווים שחקן בכל עמדה, היא הייתה נחותה בארבע עמדות מול כולן (בעמדה 3 אבדיה כנראה יותר טוב מחלק מעמיתיו). אין לנו גארד חזק וחודר, אין לנו קלעי שלשות אוטומטיים חוץ ממנקו - ולכל יריבה יש כמה וכמה, אין לנו אף סנטר הגנתי - וגם בהתקפה הם לא מי יודע מה, ובעיקר אין לנו "סוסים", שחקנים פיזיים וקשוחים, מה שגרם לזה שאפילו מול הולנד המוגבלת התקשינו כי הם טחנו אותנו מתחת לסל.
5 צפייה בגלריה
העמדה שלו היא היחידה בה ישראל לא הייתה נחותה לגמרי משאר הנבחרות. דני אבדיה
(צילום: רויטרס)
זה נשמע כמו ביקורת, אבל המשמעות בדיוק הפוכה: האליפות הזאת לא הייתה כישלון. היא הייתה הצלחה. ריאלית, היינו צריכים לצאת משם עם ניצחון אחד. העובדה שניצחנו פעמיים ראויה למחמאות.
ועכשיו למי שחטף את רוב האש: המאמן גיא גודס. הטענות כלפיו היו שההגנה הייתה חדירה וההתקפה הייתה שבלונית. אז הנה שתי תשובות.
בעולם המשפט יש מונח נהדר: קשר סיבתי. זה אומר שהתנהגותך צריכה לגרום באופן ישיר לתוצאה כדי שתהיה אחראי לה. למשל: נהגת בכביש, ראית שריפה, לא דיווחת, נשרף בית. אתה אשם? אם עורך הדין יביא מומחה שיגיד שגם אם היית מדווח כוחות הכיבוי לא היו מגיעים בזמן והבית ממילא היה נשרף - אתה לא אחראי.
ולענייננו: עם חומר השחקנים הזה, ועכשיו זה כבר ברור לגמרי, אי אפשר להשיג יותר. רק פחות. אז כל מה שגודס - או מאמן אחר - היה עושה, לא היה משנה.
ולמה הכדורסל היה "לא מהנה"? הנה ההסבר. לישראל אין סנטר הגנתי ואין גארדים שהם מומחי הגנה (מדר יודע להטריד מכדררים, אבל כשהם רוצים לחדור מולו, הוא לא מסוגל לעצור אותם). היחידים ששומרים סביר הם מקל המזדקן וכמה מהפורוורדים. זה אומר שתמיד יהיו חדירות, שמאחורה לא יהיה חיפוי, ושכל עצירה הגנתית כרוכה בהרבה מחשבה ומאמץ. דווקא העובדה שישראל שיחקה הגנה נורמלית פרקי זמן ארוכים ראויה למחמאות.
אבל לרגעי ההגנה האלה היה מחיר. גודס הבין מהר מאוד שהוא לא יכול לעשות שום שימוש בכמה משחקני ההתקפה היותר יצירתיים שלו כי הנזק שהם עושים בהגנה גבוה מהתועלת ההתקפית שלהם. הדקות של בלאט, כהן וסורקין היו אלה שבהן היריבות פתחו את ההפרשים מולנו. בלעדיהם, ההתקפה אכן פחות זורמת לפעמים, אבל אם מחשבים תועלת התקפית מול נזק הגנתי, ברור שגודס עשה את ההחלטה הנכונה לספסל אותם.
5 צפייה בגלריה
העובדה שישראל שיחקה הגנה נורמלית פרקי זמן ארוכים ראויה למחמאות. זוסמן בהגנה
(צילום: רויטרס)
אז מי אשם? ראשית, לא תמיד צריך לחפש אשמים. אפשר גם להגיד שזו רמתנו והיינו סבבה. באמת.
אבל אם מתעקשים לחפש נקודת מפתח, הרי שהיא נוגעת לשאלה למה לא הצלחנו לגדל שחקנים כמו היריבות. ולמה בגילאי העתודה והנוער אנחנו דווקא בסדר. זה מובן מאליו: דקות משחק במשחקי בוגרים. זה דבר שאין לשחקנים שלנו (בעיקר לאור ביטול החוק הרוסי) אז באופן כללי לא גדל פה קאדר של שחקנים טובים, ואין בכלל שחקנים שמובילים קבוצות.
עכשיו, בואו לא ניתמם. הקבוצות יטענו, ובצדק, שאם יסתמכו על ישראלים הן ייכשלו במפעלים האירופאיים. כרגע זה נכון בהחלט. ראשי הענף החליטו שהישגי הקבוצות חשובים יותר מפיתוח שחקנים מקומיים? הם רוצים שהקבוצות ישגשגו כלכלית? הצופים ממילא יותר נהנים מהמשחקים הרבים שלהן מאשר מהטורנירים הבודדים של הנבחרת? הכל לגיטימי.
אבל אז, כשאין ממש שחקנים ישראלים והנבחרת לא כל כך מצליחה, אל תתפלאו ואל תאשימו. בעיקר לא את המאמן. זה לא הוא, זה אתם.
