צפו באבדיה, מדר וכהן אחרי הניצחון על הולנד
(צילום: ONE)
תראו מה זה כדורסל. לפני שבועיים, אחרי משחקי האימון שהנבחרת ניצחה, כולם טענו שמדובר ב"דור הזהב של הכדורסל הישראלי". חלפו כמה ימים, הגיעו ההפסדים לשבדיה ופינלנד במוקדמות גביע העולם, ופתאום כולם שלחו את דני אבדיה לספסל ואת גיא גודס הביתה. זה היה כמעט ברור מבחינת קארמה שאליפות אירופה הזאת תהיה חייבת להיפתח באופן חיובי.
הניצחונות על הולנד אתמול ועל פינלנד שלשום ממש לא מובנים מאליהם. בניגוד לדברים שאמרו חלק משחקניה לקראת היורובאסקט, זו אחת הנבחרות הפחות מוכשרות ומאוזנות שהיו לישראל. וכמה נעים להגיד את זה אחרי ניצחונות, כשזה הרבה פחות פוגע, ולא אחרי הפסדים.
לישראל אין כיום רכז יוצר וקולע כמו דורון שפר, עוד קטש, מאיר טפירו, עדי גורדון או אפילו גל מקל הצעיר, שהיה פעם חודר נפלא (אם כי נוטה לכדררת יתר, דבר שכיום הוא לוקה בו פחות). אין גם קלעי שלשות אוטומטיים מהסגנון של דורון ג'מצ'י, וגם לא שחקן שלם בעמדה מספר 2 כמו מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן או קטש, שהיה טוב באותה מידה בשתי עמדות הגארד.
אין גם סנטר גבוה דומיננטי כמו המתאזרחים של פעם, מלבאן מרסר ועד ריצ'רד האוול. אני אמנם מאלה שחושבים שלגמרי אפשר גם בלי מתאזרח, שצריך לתת לגבוהים ישראלים דקות בנבחרת, ושגם אם המשמעות היא לסיים אליפויות במיקום נמוך יותר - זה שווה, אבל כשקראזי ההולנדי, רק 2.00 מטרים אבל מלאים בשרירים, חגג אצלנו מתחת לסל, עלו בי מעט געגועים לחבר'ה האלה, אם כי גם לעידו קוז'יקרו.
מה כן יש בנבחרת שלנו? ערמה של פורוורדים מאוד מוכשרים: אבדיה המגוון, שתרומתו בהתקפה עצומה אבל הדבר הכי מרשים אצלו זו היכולת לעצור את כוכבי היריבה, ולא משנה באיזו עמדה הם (אתמול חיסל גארד אתלטי, שלשום פורוורד ענק שעל הנייר טוב ממנו בהרבה), תכונה שתהיה כנראה שימושית גם בהמשך כי להרבה קבוצות יש כוכב על; רפי מנקו, שהפך לקלעי שלשות מצוין; נמרוד לוי, שהיה נהדר נגד פינלנד אבל נקלע לבעיית עבירות מול הולנד, כמעט לא הורגש, ויהיה חייב לתרום יותר בהמשך; ותומר גינת, שחבל שאינו גבוה בעשרה סנטימטר כי הוא עושה כל כך הרבה דברים ברמה גבוהה, אבל נמצא בנחיתות פיזית מול רוב יריביו לעמדה. כן, לא שכחתי: גיא פניני. אין מילים. בשני המשחקים הוא נכנס בגלל פציעות של שחקנים אחרים, ובשניהם הוא זה שחולל את השינוי. אתמול מול הולנד הוא החליף את ג'ייק כהן, ותוך דקות נמחק פיגור של עשר נקודות.
לעשות דברים מהר
איך זה קרה? בצד אחד של המגרש, אולי לראשונה במשחק, היה הרכב הגנתי בלי חוליות חלשות: מקל, ים מדר, אבדיה, פניני ורומן סורקין. מדר לחץ על מובילי הכדור, פניני עשה בלגן, ופתאום ההולנדים החלו לאבד כדורים. זה השפיע כמובן גם על ההתקפה: בגלל מגבלות הכישרון, הנבחרת חייבת לא להגיע למשחק עומד עם תרגילים ארוכים, כי אז מאוד קשה לה לקלוע. שלשה מהירה של מנקו, מדר או פניני במשחק המעבר, או חדירה של אבדיה עם מסירה קצרה לגבוה או הוצאת כדור - אלה כלי הנשק הכי יעילים שלנו. אחרי שחטפת סל אין משחק מעבר. זה דבר שאפשר לעשות רק אחרי חטיפה או כשיש ריבאונד ארוך - שני דברים שקורים אחרי הגנות לחץ.
אחת הביקורות שהועברו על גודס אחרי ההפסדים במוקדמות אליפות העולם הייתה שאין היררכיה. זו ביקורת לא הוגנת, משתי סיבות. ראשית, אין לנו שחקנים, אולי חוץ מאבדיה, שבאמת הרבה יותר טובים מאחרים. במשחק אתמול עלו בחמישייה תמיר בלאט, יובל זוסמן, אבדיה, כהן ולוי. כמה דקות לסיום הרבע הראשון כולם הוחלפו במקל, מדר, סורקין, גינת ומנקו. אלה שתי חמישיות ברמה די דומה. ומאחר שזה המצב, גודס חייב לתת הזדמנות לכולם בשלב די מוקדם במשחק כדי לגלות מי בכושר, מי מתאים במץ'-אפ ליריבה, מי אגרסיבי ומי תשוש, מה עובד בערב נתון.
חייבים להודות: ישראל לא מספיק מוכשרת ודומיננטית כדי להתוות את רוח המשחק. היא צריכה להתאים את עצמה ליריבה, לגלות את נקודות החולשה שלה, ולנצח בעזרת רצון, קבלת החלטות טובה יותר, סבלנות ואמונה. המשחקים שלה הם מרתון, והם מצריכים שימוש בכל הסגל, בעיקר באליפות שבה יש מינון כזה של משחקים.
מעבר לכך, יש לישראל מגבלות פרסונליות. בלאט הוא לרוב הרכז ההתקפי המוביל שלנו, אבל הוא בעיה הגנתית. אם נותנים ליריבים לשחק מולנו בנחת, הם ינצלו את מגבלותיו הפיזיות פעם אחר פעם: או שיבודדו מולו גבוה בצבע או ששחקן אתלטי ממנו פשוט יילך עליו פנימה בחדירה.
התגלית של ים מדר
איך מונעים את זה? ברמה האישית, שמים לידו את זוסמן, שהוא שומר טוב, פיזי וגבוה. הוא אמנם לא תורם לאחרונה התקפית, אבל מאפשר לשחק עם בלאט בלי לקרוס הגנתית. ואז יש את צמד הגארדים השני: מקל ומדר. אתמול הוכח סופית מה תפקידו של מדר בנבחרת. כרכז, בשלב זה של הקריירה, קבלת ההחלטות שלו עדיין לא מספיק טובה. לעומת זאת, כיצרן נקודות ומוביל כדור משני בעמדה 2, עם פחות חובות ניהול ויותר חופש קליעה, הוא תורם הרבה. מאחר שזאת העמדה הדלה בנבחרת, מדובר תגלית חשובה.
ברמה הקבוצתית, ישראל חייבת לחפות על חולשות של שחקן זה או אחר באינטנסיביות הגנתית אין סופית: לחץ בלתי פוסק על הכדור, פיזיות בנוסח פניני, ניסיון לחטוף כדורים מול כל שחקן מכדרר, עזרה בהגנה ושמירות כפולות. יכול להיות שנבחרות מאוד מאומנות ומאוד מוכשרות ינצלו את כל ההימורים ההגנתיים ויביסו את ישראל, אבל הן כנראה ינצחו אותנו בכל מקרה. מול הבינוניות, שהן ממילא היריבות הישירות שלנו, זו השיטה הנכונה. לגרום לשחקנים שלהן לחשוב ולהילחץ, לא לעבוד באוטומט. זה עבד מול הולנד וזה עבד מול פינלנד. רק חבל ששמרנו ככה כל כך מעט דקות.
איך תתפתח האליפות הזאת? קשה לדעת. אבל אפשר להעריך שיהיו עוד כמה משחקים שקולים, ובחלק מהם נפסיד. כשזה יקרה, צריך לקחת את העניין בפרופורציה. אליפויות כאלה נחשבות פעמים רבות להצלחה או לכישלון בגלל ניצחון או הפסד אחד במשחק קריטי, שיכול להיות מוכרע על סל אחד, על החלטה אחת. וכמו שעכשיו צריך לשמוח - אבל לא להיכנס לאופוריה, כך לא צריך לחזור לגל האשמות אם נתחיל להפסיד.
לא הכל תלוי בנו, אנחנו פחות טובים מהרבה נבחרות. אין לנו יאניס, יוקיץ' או דונצ'יץ', וממילא מדליה לא ניקח. אז חשובה רק הדרך. להילחם, לשרוט, להיות חכמים, להעלים את המגבלות שלנו. אם זה יקרה, ניצחנו. הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
