לאחר שהסתיים השלב הראשון של אליפות אירופה לנבחרות עתודה וישראל הפסידה בו שניים משלושת משחקיה, היה לי כבר סיכום מוכן לטורניר. ההגרלה קבעה שהיריבה בשמינית הגמר תהיה ספרד, נבחרת שנמצאת כמה רמות מעל כל השאר, ששחקניה הפסידו פעם אחרונה כששיחקו בקט-סל.
זה היה אמור להיות סיכום ברגשות מעורבים. בצד הטוב, ברור היה שישראל מצאה את שחקן הציר שלה לעשור הבא: דני וולף. מדובר בנער יהודי-אמריקאי, בגובה 2.13 מ', שמשחק במכללת ייל. וולף היה פה בעבר במכביה אבל כנראה חלף מתחת לרדאר של אנשי איגוד הכדורסל. ככל הנראה, בזכות איש של הסוכנות היהודית שאביו מאמן כדורסל ומכיר את מנהל הנבחרת, הוא צורף לעתודה, והתברר כבינגו של הנבחרת. קצת איטי, קצת כבד, אבל עם יד מעולה, כדרור טוב, חוסם בהגנה ובעיקר - ראיית משחק מפחידה. יוקיץ' היהודי. כבר עכשיו צריך לזמנו לנבחרת הבוגרת.
עוד בצד הטוב: נועם יעקב הוכיח שהוא שחקן אחד על אחד מצוין; רון ציפר הראה שהמופע המופלא שלו לפני שנתיים באליפות אירופה לנוער לא היה חד-פעמי, ובעולם מתוקן הוא היה יכול לצמוח להיות קלעי ויצרן נקודות מהסוג של פעם - חיים זלוטיקמן, חנן קרן, אור גורן ודומיהם.
בצד הרע: הורגש מחסור עז בשחקנים אתלטים בעמדה מספר 4, כאלה שיש בשפע ליריבות ואצלנו לא (מהסוג של איתי שגב, שבארץ אין כמעט); שיעקב עדיין לא מספיק טוב כמנהל משחק. תמיר בלאט, בגילו, שלט במגרש טוב יותר; ושהתלות ביעקב מוחלטת ואין לו מחליף ראוי, מה שתרם להפסדים. בסך הכל התחושה הייתה שאלעד חסין הוציא מהסגל שלו תפוקה סבירה, והדבר היחיד שאולי היה יכול לעשות אחרת זה לתת דקות משותפות ליואב ברמן ויובל לוין, גם כדי לאפשר לאחרון לשחק בעמדה הטבעית שלו, 3, וגם כדי ליצור הרכב גבוה יותר שלא ייטחן בריבאונד ההגנה.
ואז הגיע משחק שמינית הגמר. חסין עשה שינויים בעיקר בהגנה. האזוריות שלו הטריפה את הספרדים, שמרה את וולף מבעיית עבירות וגם מנעה ממנו לצאת מהצבע. כך היה בקביעות ריבאונדר וחוסם מתחת לסל. הספרדים זרקו מבחוץ, החטיאו, איבדו את הביטחון - וישראל טרפה אותם כמו להקת זאבים. גם בהתקפה חל שיפור, בעיקר הודות לתיאום בין וולף לחבריו, שנפגשו לא מזמן וכל משחק לומדים להכיר אחד את השני טוב יותר, ולא בגלל שינויים טקטיים.
מול גרמניה ברבע הגמר זה כבר היה קונצרט. לוין, תמיד שחקן הגנה נהדר, קיבל הוראות מאמא שלו לנוע יותר בלי כדור (זה נשמע רע, אבל האמא, רינת זלץ-לוין, הייתה שחקנית בנבחרת ישראל, אז היא מבינה עניין), עשה כמה סלים קלים מקרוב, קיבל ביטחון, ומאז לא הפסיק לקלוע. ציפר העניש את הגרמנים כשניסו לשמור אזורית. מול ארבעה כוכבים (עם וולף ויעקב), ושוב אותה הגנה חכמה, לגרמניה לא הייתה תשובה למרות העליונות הפיזית הברורה.
אחרי הנבחרות הצעירות בכדורגל, גם זו מהכדורסל מוכיחה לנו שבגילאים האלה אנחנו נפלאים. רק שבכדורסל זו כבר מסורת. אז למה זה לא "זולג" לנבחרת הבוגרת? התשובה קלה: כי בעוד שכוכבי הנבחרות האחרות יקבלו דקות משמעותיות בליגה הבכירה בארצם, אלה שלנו מקבצי נדבות. הנה דוגמאות: יעקב התייבש על הספסל בירושלים. ציפר שיחק עוד פחות בבאר-שבע. לוין בזבז שנה בגליל עד שהחליט לרדת ליגה ולקבל דקות באליצור שומרון. כל עוד התופעה הזאת תימשך, כל עוד המועדונים יפחדו לתת הזדמנויות לצעירים, כל עוד מנגנון המיסוי יתעדף שחקנים זרים - נישאר בפיגור לעומת היריבות.
פורסם לראשונה: 06:37, 14.07.23
