נתחיל בחלקים הטובים. ראשית, מכבי ניצחה. שנית, היא עשתה זאת בחוץ. שלישית, היא גברה על קבוצה עם סגל נוצץ משלה. רביעית, האינטנסיביות ההגנתית שלה הייתה הרבה יותר גבוהה מאשר במשחק הקודם. ובשורה התחתונה: כשיחשבו את כמות הניצחונות בסוף העונה, אף אחד לא ממש יתעניין בדרך שבה הושג כל ניצחון.
ועם זאת, מאחר שאנחנו רק בתחילת העונה, צריך להביע כמה דאגות מהצורה שבה המשחק הזה התנהל. למי שלא צפה, נספר שפנאתינייקוס קבוצה איומה. באמת, היא הביאה כל כך הרבה כוכבים והשקיעה כל כך הרבה כסף, ונראית פחות טוב אפילו מאשר בשנים הגרועות הקודמות. לא יודע איך מתנהלים האימונים של ארגין עתמאן, אבל לקבוצה אין כמעט שום תרגיל. הכל בנוי על יכולת אישית. או שקוסטאט סלוקאס מקבל כדור ואמור ליצור משהו, או שמכניסים פנימה כדור למתיאס לסור והוא אמור ללכת באחד על אחד, או סתם זריקות לשלוש.
התוצאה הסופית כל כך גרועה שמכבי הובילה במחצית 24:39. זה קרה למרות שלורנזו בראון היה במשחק קליעה גרוע (4 מ-13 מהשדה), וגם יזם מהלכים קצת באיטיות, אבל ההתמקדות של ההגנה בו פינתה את האחרים. קולסון קלע עד ההפסקה 15, בלאט 10 עם 3 שלשות, דיברתולמיאו 9, גם הוא עם 3 שלשות.
החשש היה כמובן שפנאתינייקוס תעלה בבליץ במחצית השנייה, אבל היא נפתחה דווקא די דומה לראשונה. אבל אחרי ארבע דקות, כשמכבי ב-12 הפרש, היוונים טענו לעבירה במתכוון של ג'ייק כהן, השופטים קבעו שזו הייתה עבירה רגילה (וכנראה טעו), עתמאן השתולל והורחק - והפסיק לעשות נזקים לקבוצתו. עוזר המאמן שלו זיהה מי חם ומי לא, העלה הרכבים נכונים, ולוקה וילדוזה ודינוס מיטוגלו התחילו לחתוך את ההפרש, ועודד קטש הגיב לאט מדי ובהרכבים לא נכונים לעניות דעתי.
ג'ייק כהן נטחן שוב בהגנה וקיבל יותר מדי דקות. אנטוניוס קליבלנד, השומר הכי טוב בקבוצה, יובש על הספסל יותר מדי זמן לפני שסוף סוף קיבל את המשימה לחסל את וילדוזה, שהיה היחיד שממש תיפקד אצל היוונים. ג'יימס ווב הזריז עם היד הטובה מבחוץ בכלל לא ראה מגרש, וזה לא ברור כי כהן וחוסלו ריברו לא תרמו התקפית (אם כי ריברו מוסר טוב) ומכבי שיוועה לעוד יצרן נקודות. מצד אחד, קטש מערבב כל הזמן הרכבים. מצד שני, עושה רושם שלא תמיד זה קשור למה שקורה על המגרש ומה עושה היריבה בכל רגע נתון. וכשהקבוצה ממילא בסגל מצומצם, פשוט אין סיבה לוותר על ווב.
הרבע הרביעי היה מזעזע משני הצדדים. מכבי כמעט התפרקה לקראת סיום המועד הרגיל, רפי מנקו הוכנס כדי להציל אותה, והיה טוב - דבר מצוין לביטחון שלו שנקווה שיהיה לו המשך. קולסון עבר לעמדה 4, קליבלנד שסוף סוף שותף שמר בשביל כולם, וזה הספיק כדי להגיע בנס להארכה באדיבות ריבאונד התקפה וסל של ג'וש ניבו - וממנה לניצחון דחוק למרות שמכבי החמיצה בשלומיאליות עוד ועוד הזדמנויות לסגור את המשחק.
למרות הניצחון, במכבי צריכים לשים לב לעוד נקודה: יש שם סוג של אנמיות מנטלית. וזה משמעותי בעיקר לאור הנסיבות הנוכחיות. אז נכון שאתה לא בונה קבוצה כדי להתמודד עם מצב שבו המדינה במלחמה, אבל נדמה שבמכבי הנוכחית חסרה מנהיגות חזקה שלא תאפשר לשחקנים להפוך רכים ומיואשים כשמאבדים יתרון, כשלא הולך, או כשיש בלגן בישראל.
ליוונים היה אתמול אחד כזה: מיטוגלו. כשהקבוצה הייתה בצרות הוא קלע שלשה, חטף כדור ואז הטריף את הקהל ואת חבריו ושינה את המומנטום של המשחק. האם הוא השחקן הכי טוב בקבוצה? לא. אבל הוא מקומי וקשוח.
אני לא נמצא בחדר ההלבשה של מכבי, אז אולי אני טועה, אבל זה מרגיש שאין שם היום אנשים כמו מוטי ארואסטי שיעלה למגרש, יצעק, ידרבן, יפוצץ בהגנה ויטריף; גם לא מיקי ברקוביץ' שעשוי מברזל ולא נשבר לעולם; לא מוטי דניאל או גיא פניני שהקשיחות שלהם תדביק את השאר; לא טל ברודי המתאזרח, אבל כזה שמדבר על ציונות בעברית.
זה נובע כמובן גם מהעובדה שאין בקבוצה ישראלים מובילים. תסתכלו מעבר לכביש. הפועל ת"א ניצחה השבוע בצורה מכריעה יריבה אירופית. נכון, לא אותו מפעל, לא אותו סדר גודל של יריבות, אבל שימו לב מי הובילו את הקבוצה: תומר גינת היה הקלע הבולט, בר טימור היה נפלא, והם סחפו את הפועל לניצחון קל, בחוץ, למרות חולשה של גיי'קובן בראון.
במכבי, כשלורנזו בראון היה חלש מול ולנסיה, לא היה מי שייקח מנהיגות וישתלט על הקבוצה במקומו (נכון, בולדווין פצוע, אבל מנהיגות זה לא בהכרח עניין של להיות השחקן הכי טוב בקבוצה - ראו דוגמאות ארואסטי, דניאל ופניני וגם מיטוגלו). אולי שווה למכבי להשקיע ביצירת מנהיגים שכאלה, שברגעי משבר כמו התקופה הנוכחית יהפכו לחוט השדרה החזק של המועדון. יותר דקות ומעמד למנקו, או מקום בחמישייה לסורקין, אולי יעשו טוב לקבוצה בעונה שכזאת. נקודה למחשבה.
