קטש: ״לורנזו נותן לנו הרבה ביטחון״
(באדיבות ONE)
כאשר הנשמה צמאה לחגיגה, היא יכולה להגיע בכל צורה. אוהדי מכבי ת"א התחילו בה הרבה לפני כדור הפתיחה במשחק פתיחת עונת היורוליג מול ז'לגיריס קובנה, וביתרון דו ספרתי ברבע השלישי האולם המלא כבר עמד להתפוצץ מרוב התרגשות. הם ציפו למעט יותר מאשר ניצחון בזכות שתי קליעות עונשין שהיו טיפה בים של בצורת הסיום, שלא לדבר על כדור עם פוטנציאל לשיברון לב שנכנס לטבעת, אבל לא נחשב בגלל ששוגר אחרי הבאזר – אבל נכון לעכשיו זה לא משנה. האוהדים הצהובים נשארו בהיכל זמן רב אחרי הפיניש, ומילאו את האוויר בשירה נלהבת. כשחייבים לשחרר את העבר ולחגוג, כל הזדמנות טובה לכך. גם הפרש של נקודה אחת בלבד.
כדי להפוך את העתיד שלה לטוב יותר, מכבי ת"א הייתה חייבת לצלול למים העכורים של אותו עבר. היא שלפה משם שלוש דמויות מפתח – דייויד בלאט בתפקיד יו"ר הוועדה המקצועית, גיא פניני כמבוגר האחראי (לא שותף בכלל אתמול) ועודד קטש, שהגיע אל הקדנציה השנייה מוכן - אבל עדיין יודעת שגם איתם יש כמויות עצומות של כאב שצריך לנקז מהמערכת כדי לצמוח מחדש. לשרוף את המנטליות הכושלת של העונות האחרונות; למחוק כמעט כל זכר לסגל שסיים את העונה שעברה בלי תארים; לשכנע את האוהדים בפעם המי-יודע-כמה שכל הלקחים הופקו ושהמהפכה הזו תצליח. הרי לפעמים נדמה שקודם כל חושבים שם על מכירת מינויים ורק אז מתפנים להחלטות מקצועיות.
2 צפייה בגלריה
אין קבוצה שיכולה להיראות טוב באופן מיידי עם עשרה שחקנים חדשים. בראון
(צילום: עוז מועלם)
במשחק אחד באירופה אי אפשר להתגבר על הדרקון האימתני של העבר. אין קבוצה שיכולה להיראות טוב באופן מיידי עם עשרה שחקנים חדשים, ועוד צפויות עליות וירידות קיצוניות בזמן שקטש מנסה ליצור היררכיה ברורה. לפעמים נדמה היה שכל ניסיון למחוק צרה קודמת הוליד אחת אחרת. קחו למשל את העזיבה של סקוטי ווילבקין. כולם במועדון הגיעו למסקנה שווילבקין, עם כל ההערצה כלפיו, נותן לקבוצה פחות ממה שציפו ממנו. הוא היה האיש שלקח כל כדור חשוב, לטוב ולרע. אז במקום זאת קיבלו שם את ההפך המוחלט, ובדקות ההכרעה שחקני מכבי ת"א לא היו בטוחים בינם לבין עצמם מי לוקח אחריות. זה כמעט נגמר בהפסד.
קטש אמור היה להחזיר קצת היגיון אחרי שיאניס ספרופולוס איבד את הראש בחודשיו האחרונים בקבוצה (אבי אבן היה פלסטר זמני כממלא מקום, ונראה שטוב יותר שחזר לתפקיד ראש מחלקת הסקאוטינג). אז הכדורסל שלו אכן משוחרר יותר, כפי שהראתה המחצית הראשונה, אבל כאמור, הוא עדיין לא סגור על עצמו לחלוטין. רפי מנקו נראה לא רע במעט הדקות שקיבל, אך קטש מיהר לספסל אותו בכל פעם ונתן קרדיט מוגזם דווקא לג'ון דיברתולומאו שתפס ערב מזעזע; דארון היליארד נראה כמו שחקן שישי קלאסי כשנכנס ברבע הראשון ונתן תפוקה מיידית, אבל במחצית השנייה בעיקר חילק מגבות. כמו שהשחקנים לומדים את המכלול, גם קטש עוד לא שם.
אבל ישנה סיבה אחת מרכזית לפתח אופטימיות. במכבי ת"א חיפשו במשך שנים רכז שובר שוויון והגיעו ללורנזו בראון, שאמור היה לשחק בזניט שהושעתה מהיורוליג בגלל המלחמה. היו רבים שהרימו גבה על צירוף זר כביכול אלמוני, כזה שהשם שלו לא בין כוכבי היורוליג הקבועים, אבל חזרו בהם אחרי שראו את היכולת המבריקה שלו במדי ספרד בקיץ. אחרי שני משחקים בקבוצה, נראה שהקיץ שלו לא היה מקרי. יש הרגשה טובה סביבו, והוא הפך ליקיר האוהדים במהרה – וזה היה נכון עוד לפני שעלה למשחק הבכורה. הוא חושב על המסירה, מוצא שחקנים בזוויות בלתי אפשריות וגם מאיים על הסל כשצריך. הבעיה היחידה היא שיכול להיות שאוהדי מכבי ת"א, שזקוקים נואשות למשיח, תולים בו כעת ציפיות גבוהות מדי, אבל ישנם רגעים בהם נראה שהוא מסוגל לעמוד בהן. החלק החזק של מכבי ת"א הוא הקו האחורי בו בראון משתף פעולה עם ווייד בולדווין, שחקנים ניידים ואתלטים עם ראיית משחק טובה.
העבר הזה מציק ונושך. איבוד הפרשים גדולים שיוצר מתח בסיום, ריטואל מייאש של ספיגת סל בסופי רבעים, אפילו החזרה להיכל של אקס שנותן הצגה – הפעם קינן אוואנס. אבל הקהל מכור לאמונה שהפעם הכול ייראה אחרת. הרי היו אוהדים שנשבעו שלא יחזרו אחרי שבעונה שעברה שרקו בוז לקבוצה. אז אמרו. הם לא יכולים לחיות בלי המתח, הדרמה והציפייה לרגעי השיא ששווים הכול.
אין שום דרך להעריך כרגע לאן זה הולך, למרות שחלק מהכלים שיש לקטש מבטיחים מאוד (בונזי קולסון הוא מסוג השחקנים שמדליקים ברגע את היציע וקל להתאהב בהם). אבל כל חגיגה קטנה היא קרנבל כאשר המועדון מרגיש שהוא זקוק לחיזוק הזה בשביל לפרוץ מחדש.
