הפסד כפול? זה קרה למכבי תל אביב מול לא מעט קבוצות העונה ביורוליג. ניצחון כפול? זה לא משהו שקורה לה יותר מדי בתקופה האירופית הזוועתית הזו, אז האוהדים יכולים ליהנות קצת מהדאבל על ז'לגיריס. אבל ההבדל כל כך גדול. הניצחון הביתי על ז'לגיריס (57:85), עדיין בלי הקהל ולפני ההתמוטטות, השאיר תקוות מסוימות שהקבוצה מסוגלת להתחבר ולעלות לפלייאוף.
הניצחון של אתמול (חמישי) הגיע ממקום אחר לגמרי – במשחק הראשון אחרי שגם הסיכוי המתמטי אבד, כשמכבי הגיעה מצד אחד משוחררת יותר, ומצד שני עם רצון להיות כבר אחרי המחזור האחרון.
יאניס ספרופולוס הצליח למצוא את המוטיבציה שחיפש אצל השחקנים, ורק חבל שהדבר היחיד שבאמת אפשר לקחת מהמשחק הזה הוא שמכבי פגעה בסיכויים של ז'לגיריס. זה בדרך כלל לא משהו שמכבי ת"א והקהל שלה מחשיבים כסוג של הישג.
רק שאחרי 17 ההפסדים שכבר ספגה העונה, צריך להסתפק בדברים האלה. לפחות העונה לא תסתיים ברצף אחד ארוך ומתסכל של תבוסות. זו תעודת כבוד לצהובים, שלא הרימו ידיים. השאלה היא אם אפשר באמת לשאוב מכך משהו לעתיד: הקבוצה הבהירה שהיא לא מוכנה לוותר על מה שנשאר מהזהות שלה, וזה מצוין עבור המטרות שלה בליגה, אבל קשה להאמין שזה יעזור לחלק מהשחקנים לקראת בניית הסגל הבא.
עוד נקודה חשובה היא שמכבי השתחררה מהטראומה שליוותה אותה במשחקים רבים העונה, ולא רק עניין הדקות האחרונות – בהן דווקא ז'לגיריס עשתה את הטעויות – אלא גם החזרה מפיגור מוקדם.
ההבדל היה שמכבי ידעה לעצור הפעם את ההתמוטטות בזמן. השינוי שהכניסו שחקני הספסל היה משמעותי, וגם כאשר ז'לגיריס ביצעה מיני-בריחה נוספת במחצית השנייה, במכבי הגיבו בקור רוח. בפיניש המצוין, 2:16 פחות מארבע דקות לסיום, האוהדים נהנו מול המסך מצד אחד ואכלו את עצמם מצד שני. איפה מכבי הזו הייתה קודם לכן? הפעם היא היא עצרה בזמן. אחרי פיגור בדו ספרתי ב-13 נקודות כבר במהלך הרבע הראשון.
מוזר, הכל הלך הפוך, ולטובה. פתאום דראגן בנדר יעיל. פתאום כריס ג'ונס מקבל דקות וקרדיט להוביל את הקבוצה. ואולי הכל קשור לעומרי כספי, שכאשר הוא כשיר מראה כמה חשובה היכולת שלו להנהיג את הקבוצה. מאוחר מדי, אבל לפחות זה.
