מכבי ת"א עשתה אתמול (חמישי) את שלה במשחק החוץ מול ז'לגיריס, ולמרות שבחלקים גדולים שלו זה לא היה הכי יפה לעין (למעט הרבע השלישי, שהיה שירה), זה קרה בצורה הכי נכונה וטובה מבחינתה: דרך ההגנה.
כפי שכתבתי בשבועות האחרונים, רמת ההגנה היא הקריטריון שמכריע אם מכבי תנצח או תפסיד. כשהיא שומרת טוב ומגבילה את היריבות שלה ל-80 נקודות במשחק, היא כבר תמצא דרכים לקלוע יותר ותנצח. כשהיריבה קולעת 100, זה לרוב אבוד. 90 זה גבולי. 70, כמו אתמול, זה אגדי. והעובדה שמכבי הצליחה להוריד יריבה לרף הזה, גם אם מדובר בקבוצת תחתית במפעל, זו בשורה נהדרת.
ההכנה הטקטית לקראת ז'לגיריס הייתה מצוינת. המטרות, לפחות לפי מה שראינו במגרש, היו להוציא את הכדור מהידיים של קינן אוואנס עד כמה שאפשר ולתת לשחקנים אחרים בקו האחורי לקבל החלטות ולזרוק. בקו הקדמי המטרה הייתה למנוע מרולאנדס שמיטס להגיע למצבים של אחד על אחד קרוב לסל. עד הרבע הרביעי התוכנית הזאת עבדה מושלם. אוואנס סיים אמנם כקלע הבולט של קבוצתו עם 18 נקודות, אבל בחלקים גדולים מהמשחק הוא היה לא דומיננטי. מאחר שמכבי שיחקה בלי ווייד בולדווין הפצוע, שבימים כתיקונם היה לוקח חלק מרכזי בנטל השמירה על אוואנס, ההישג הזה עוד יותר ראוי לציון. גם שמיטס נתקל פעם אחר פעם בהגנה של מכבי החדשה: זאת שכבר לא קורסת מול כל פיק-אנד-רול כמו תחילת העונה, שמביאה הרבה עזרות כשכדורים נכנסים פנימה, שמתואמת הרבה יותר טוב מבעבר, וגם יודעת לייצר יותר חטיפות. עם הגנה כזאת, גם ביום שבו ההתקפה קולעת כמעט 10 נקודות פחות מהממוצע, בלי בולדווין, כשלורנזו בראון ובונזי קולסון די מאופקים וכל אחד מהם קולע רק 11 נקודות, אפשר לנצח מול חלק מהיריבות.
סגל דומה, סגנון שונה
חצי עונה חלפה, ומכבי נמצאת בדיוק איפה שחלמה להיות: מאזן 7:10, בתוך השמינייה הראשונה ביורוליג. אבל הדרך שבה זה קרה אפילו לא דומה למה שכולם דמיינו: לא מדובר רק במלחמה בעזה ובאובדן הביתיות, אלא בסגנון המשחק ששונה בתכלית מאשר בשנה שעברה, בעוד שהסגל די דומה.
בעונה החולפת הקבוצה הייתה תלויה באופן מוחלט בצמד בראון ובולדווין, עם קולסון כצלע שלישית בתחום צבירת הנקודות. כשהשניים שיחקו טוב, זה היה נהדר. כדורסל מאוד יפה לעין, אפילו מבריק לפרקים, שהוביל לניצחונות רבים בחצי השני של העונה ולסדרת פלייאוף צמודה ומרתקת מול מונאקו המוכשרת.
השנה קרו תהליכים שהם כאילו מדאיגים, אבל לדעתי בטווח הארוך הם בריאים מאוד. בצד הרע, הטריו המוביל פחות טוב מאשר בעונה שעברה. קולסון מספק מספרים מצוינים, אבל עדיין לא מפגין דומיננטיות באופן רציף, מה שאפשר היה לקוות שיקרה בשנה השנייה שלו בקבוצה. ובעוד שהוא אולי לא התקדם ממש, אבל עדיין שומר על רמה די דומה לעבר, בראון ובולדווין בנסיגה. אצל בולדווין אלה כמובן הפציעות, אבל גם כשהוא חוזר מהן לוקח לו המון זמן להפוך שוב לחלק הרמוני מהקבוצה. בראון קולע פחות, מאבד הרבה כדורים ונראה מנומנם לאורך דקות לא מעטות. מדובר בגאון כדורסל, שחקן באמת מיוחד. כשהוא בשיאו, הוא מהטובים שנראו במכבי. אבל יש לא מעט משחקים שבהם הוא לא בשיאו. ומאחר שלעונה שעברה הוא הגיע מותש ולעונה הנוכחית הוא הגיע דווקא אחרי קיץ של מנוחה, לא לגמרי ברור מה קורה לו.
והנה הבשורה המצוינת: מכבי עדיין מנצחת. למה? כי קרו לה כמה דברים מאוד חיוביים. הראשון, יש לה יותר שחקנים שתורמים למשחק באופן משמעותי. מבין שחקני הרכש, תמיר בלאט לבדו קולע יותר מדארון היליארד, אוסטין הולינס ויפתח זיו ביחד. לא מדובר בהמון נקודות במשחק. אבל אלה בדיוק 8-10 נקודות שהוא מספק ויכולות לרדת מהמאזן של בראון ובולדווין בלי שהקבוצה תיפגע. זה עוזר לא רק בתקופות של פציעות, אלא גם במהלך משחקים. כך, לדוגמא, בולדווין יכול להתרכז יותר בהגנה ובמסירת אסיסטים כי הוא יודע שאפשר לנצח גם בלי מהלכי האחד על אחד שלו. גם ג'יימס ווב נותן לפעמים מספרים נאים, אבל אצלו התרומה מגיעה דווקא בצד השני: בכל פעם שהוא במגרש ההגנה עולה מדרגה. לא משנה אם הוא בעמדה מספר 4 או 3, אם הוא נוגע הרבה בכדור או לא, אם הוא קולע או לא – הרבה מאוד פעמים יש לו השפעה עצומה על איך שמכבי משחקת כקבוצה.
שיעור בחיבור
אבל ההבדל הכי גדול מגיע דווקא מהשחקנים שכבר היו כאן בשנה שעברה, ובראשם ניבו וסורקין. ניבו הפך משחקן שרק חוסם ומתגלגל לסל לאחד שיודע לייצר נקודות בעוד כמה דרכים, והמספרים שלו מדהימים. סורקין התגבר על משבר תחילת העונה וחזר להיות דומיננטי ויעיל. ביחד עם התרומה המיוחדת של ווב והבלחות של ריברו, הם יצרו שתי תופעות שכמעט לא ראינו בעונה הקודמת: בלא מעט משחקים הקו הקדמי של מכבי קולע לא פחות מהקו האחורי - ופעמים רבות הגבוהים של מכבי גם יותר דומיננטיים מאלה של היריבות. הם לוקחים הרבה ריבאונד התקפה, קשה לשומרים שלהם לעצור אותם, והם מסתדרים בהגנה מול רוב המץ'-אפים.
החיבור של שני הדברים גורם לכך שפתאום מכבי היא קבוצה שלא מספיק לעצור שניים משחקניה כדי לנצח אותה. בכל חלק של המשחק מישהו אחר יכול לקחת את ההובלה. זה מקשה על היריבות להחליט איך לשמור עליה, וזה גם מקטין את הסיכוי להפסד אם שחקן זה או אחר פצוע או נקלע ליום רע. וצריך לזכור: היא עושה את זה עם סגל מצומצם יותר מאשר בעונה שעברה. כשאתה ריאל מדריד, למשל, עם תקציב לא מוגבל וסגל של עשרה כוכבים או יותר, הגיוני שיהיו לך בכל משחק לא מעט שחקנים דומיננטיים. כשמדובר במכבי עם הסגל הקצר, העובדה שאפילו במשחק שבו נקלעה כמות נקודות מצטברת קטנה, כמו אתמול, יש לה חמישה שחקנים בספרות כפולות – זה אומר שקורה לה משהו טוב.
נכון, בגלל שהתרומה שגדלה מגיעה בחלקה הניכר מצד שחקנים "אפורים" יותר מבראון ובולדווין, זה פחות יפה לעין, אבל זה לא אומר שמכבי משחקת פחות טוב מאשר בשנה שעברה. פשוט אחר.
מצד שני, יש נקודה קריטית שצריך לזכור: הרמה ביורוליג הייתה פחות טובה במחצית הראשונה של העונה לעומת זאת שאליה הורגלנו בעבר. חלק מהקבוצות נחלשו אובייקטיבית מבחינת הסגל, אבל יש גם אחרות שבנו סגלים נוצצים שפשוט עוד לא התחברו. כמו שקרה למכבי בשנה שעברה, חלק מהן עלולות לתת סיבוב שני קטלני, מה שיהפוך את הקרב למקום בשמינייה הראשונה לקשה ביותר. כדי להישאר שם, סביר להניח שמכבי תצטרך גרסאות משופרות של בראון ובולדווין. אפור זה בכלל לא רע, אבל בשביל הישגים אמיתיים צריך גם קצת מהנוצץ.
פורסם לראשונה: 10:00, 29.12.23
