כבוד להפועל ת"א בכדורסל על המחוות המרגשות לזכר הנרצחים במשחק אתמול נגד ונציה. וכבוד על הניצחון. היא עשתה את זה אחרי שלא התאמנה כמו שצריך, נדדה לחו"ל בימים שבהם קשה לעזוב את הארץ, ובעיקר בזמן שהראש לא באמת בכדורסל.
אני חשבתי עוד קודם, וגם אחרי הניצחון, שהיה עדיף שלא הייתה משחקת. ואותו דבר לגבי מכבי ת"א, שאמורה לשחק הערב (רביעי, 21:30) נגד ולנסיה במסגרת היורוליג, כשהיא מאובטחת.
בימים האלה אין נכון ולא נכון. אין מדריך לאיך מתנהגים בזמן שטובחים בנו. בזמן שאנחנו סופרים את מתינו, ויוצאים למלחמת אין ברירה. לכן, הדברים הבאים נכתבים בעיקר ממקום של תחושה. והתחושה שלי היא שלא היה צריך לחזור לפעילות ספורטיבית מהר כל-כך.
אני יכול להבין את כל הנימוקים בעד, והם סופר נכונים כמובן: חשוב לנסות לעשות שוב דברים שאנחנו אוהבים, גם אם זו רק מראית של שגרה, בשביל הנפש; חשוב לתת מקום גם לדברים אחרים. שעתיים כדורסל בתוך רצף חדשות בלתי נגמר זה לא דבר רע, אולי אפילו הכרחי; חשוב לשמח את האוהדים, חלקם לוחמים בחזית; חשוב ומרגש להביא תוצאה יפה בשביל כולנו. בשביל אלה שאינם. ואת זה הפועל עשתה אתמול. היא לא הבריקה לאורך דקות ארוכות אבל ידעה להראות רוח. ורוח זה המצרך הנדרש ביותר בימים האלה.
הנימוק שלי, לפיו הפועל וקבוצות אחרות לא צריכות לשחק, לא מגיע ממקום שהראש של אף אחד לא באמת בספורט בימים נוראיים שבהם הכל מתגמד; וגם לא ממקום של חשש לתקדים עבור קבוצות ישראליות אחרות, שלא רוצות או מסוגלות לשחק; ואפילו לא נוגע לזה שבזמן המשחק אתמול, רצנו לממ"דים בגלל אזעקות טילים.
הוא נוגע לזה שיש פה זירה בינלאומית. יש פה מסר להעביר לעולם בימים שהם בלתי אפשריים. והמסר, כמו שאמר ראש עיריית ניו יורק, הוא שאנחנו לא בסדר. וי אר נוט אוקי.
אנחנו באמת לא בסדר. עברנו אסון בלתי נתפס, עברנו טראומה לאומית ואישית. ואם אנחנו לא בסדר, אנחנו לא בסדר. החיים לא חוזרים למסלולם. וזה משהו שהעולם צריך להרגיש. קרה אסון שעצר את חיינו. כאמור, אין פה נכון ולא נכון. וגם הדברים האלה נכתבים ממקום של לבטים.
בכל מקרה, זה היה קטע לראות אתמול את הפועל, ולהיזכר שפעם, לפני ה-7 באוקטובר, לפני שהעולם התהפך – זה נראה כל כך רחוק פתאום – היה דבר כזה שנקרא ספורט. וכמה רבנו והתעמתנו סביבו. מלחמות אוהדים, מה לא. באילו שטויות התעסקנו.
