שמחתי מאוד שמכבי ת"א ניצחה אתמול את הפועל באר-שבע/דימונה. זה לא קורה לי הרבה, לא בגלל שיש לי משהו נגד מכבי, אלא משום שאני תמיד בעד האנדרדוג במשחקים בליגה שלנו, והצהובים בדרך כלל לא בעמדה הזאת.
שמחתי גם על ניצחונה של הפועל ת"א על הפועל ירושלים – באחד המשחקים הכי מהנים שהיו פה זה הרבה שנים. לא, גם כאן זה לא בגלל אהבת יתר עקרונית לתל-אביבים לעומת הירושלמים. אבל בואו, כששחקנים כמו גל שטרנברג ויונתן רבינוביץ' עולים למגרש, משחקים מעולה ובעיקר בלי שום פחד מול הזרים של ירושלים, איך אפשר לא להתלהב?
שני המשחקים האלה הוכיחו שוב נקודה חשובה, שמשום מה המועדונים שלנו נוטים לשכוח: לא צריך לזלזל בשחקן הישראלי. כשהוא מקבל הזדמנות, פעמים רבות הוא ייקח. ובהמשך לכך, כשחובבי כדורסל צופים במשחק – אלה האנשים שהם תמיד יעדיפו לראות. תגידו את האמת: יש מישהו בישראל שיותר מעניין אותו לראות במגרש את איירה לי מאשר את גלעד לוי? לדעתי גם במשפחת לי מעדיפים את לוי.
אם מתייחסים למכבי ת"א גם בפן המקצועי מה שקורה לה עכשיו זה דבר מאוד חיובי. אם המועדון הזה לא היה אובססיבי לניצחונות בכל משחק ויהי מה, אילו שאיפות היו צריכות להיות לו ממשחק ליגה בשלב כזה של העונה, כשהסגל שמופיע ביורוליג רץ כבר שנה שנייה ודי מגובש?
מטרה אחת: להחזיר לרפי מנקו את היציבות בקליעה. מטרה שנייה: להחזיר את דיברתולומיאו למסלול בצורה הדרגתית לאחר הפציעה. מטרה שלישית: לתת דקות רצופות ורבות לרומן סורקין כדי להמשיך את מגמת העלייה שלו. מטרה רביעית: לתת לג'ייק כהן לשחק דקות משמעותיות מול יריבים זריזים ממנו בזירה שבה לא נורא אם הוא יפשל במהלך או שניים, כדי שיוכל להיות יותר דומיננטי ביורוליג. מטרה חמישית: לבשל את עומר מאייר לעתיד, ועל הדרך לבדוק גם מה הסיפור של השחר דורון הזה, שנתן טורניר נוער מטורף וקולע בלי הפסקה בליגה הלאומית.
למעשה, בעולם מתוקן הסגל שעלה לשחק אתמול היה צריך להיות זה שיעלה גם אם כל הזרים היו פה, עם התוספות של ריברו, ווב וקליבלנד – השחקנים החדשים שבאמת צריכים עוד דקות כדי להמשיך ללמוד את השיטה ולהוריד חלודה. אם הם היו כאן, זה כמובן היה מוריד גם את העומס משאר השחקנים, בעיקר בקו הקדמי הדליל. אבל זהו. בראון, בולדווין, קולסון, ניבו – אין שום סיבה לבזבז עליהם דקות משחק בשלבים האלה. ואם מכבי צריכה להרחיב את הסגל, בעיקר משום שדורון נפצע, יובל לוין מחכה לכם עם כרטיס כפול באליצור שומרון ועם היכולת לאייש את העמדות 2-4 כשחקן משלים מצוין.
גם בהפועל ת"א ההכרח יצר יותר יתרונות מחסרונות. הבעיה הכי גדולה שהייתה שם עד עכשיו היא חוסר ההשתלבות של ג'ון הולנד במערך. הוא לא היה מה שציפו ממנו ולא מי שראינו בקדנציה הקודמת שלו בישראל. וזה לא פלא. בקבוצה עתירת כישרון כמו הפועל, כשאנגולה יושב על העמדה שלך, קשה לקבל דקות וביטחון. והנה, הפלא ופלא, ההיעדרות של ארבעה שחקנים מובילים הזכירה לנו אמיתות שפעם היו מובנות מאליהן: אין דברים שגורמים לשחקן להפגין יכולת נהדרת יותר מדקות משחק רבות ורצופות, לצד הידיעה שאין לך מחליף. שלווה וביטחון הם רכיב עצום ביכולת של רוב השחקנים. מעטים הם האנשים עם האופי העילאי שמצליחים לתת את אותה תפוקה גם במצבים של חוסר ודאות.
ולאור השיעורים שקיבלנו השבוע, חייבים לומר שהעונשים שהוטלו על מכבי ת"א והפועל ירושלים בשל אי שיתוף זרים – הם פשוט הזיה. ראשית, במישור העקרוני, לקנוס מועדונים בתקופה שבה נמצאת המדינה זה פשוט חוסר רגישות מוחלט. באמת. זה לא זמן לענישה בשום תחום, וגם לא בספורט.
מעבר לכך, מדובר בשנה שבה למועדונים שמשחקים במקביל בארץ ובזירה האירופית יש הרבה יותר הוצאות מתמיד – שכירת מגרשים, חדרי מלון, טיסות וכדומה, וגם הרבה פחות הכנסות כי המשחקים בחו"ל נערכים בלי קהל וגם בארץ הכמויות מינימליות. אז להכביד עליהם עוד? אני לא חושב ש-200 אלף שקל יזיזו למתן אדלסון, אבל יש פה מסר בעייתי: אנחנו, ראשי הענף, לא רואים אתכם ולא מבינים את האתגרים שעומדים בפניכם.
וזה לא שהקבוצות נקלעו למצב הזה מרצונן. הן הרי ניסו לשכנע את השחקנים לבוא, לירושלים זה לקח זמן, לת"א זה לא עובד. מה הם אמורים לעשות? לסמם אותם, לקשור אותם באזיקים ולהבריח אותם לארץ בתא מטען של מטוס כאילו היו מרגל האטום?
ולאור כל הדברים היפים שראינו השבוע מהשחקנים הישראלים, עולה גם השאלה הפילוסופית אם בהינתן מצב שבו יש סגל מלא, האם זו לא זכותה של קבוצה לשתף את השחקנים שהיא רוצה לקדם, לחזק, לבחון, ולשים את השחקנים החזקים שלה בחוץ. כל שכן כשמדובר בזרים שזוכים ממילא להרבה דקות. תקראו לי תמים, אבל אני תמיד אעדיף לראות את יונתן רבינוביץ' ועומר מאייר במגרש על חשבון כל אחד אחר. אולי חוץ משטרנברג ודורון. אבל על זה לא נריב, נכון?
