אבדיה אחרי הניצחון על פינלנד
(באדיבות ONE)
הוא רק בן 21, אבל נדמה שכבר שנים רבות אנחנו מחכים למשחק הזה של דני אבדיה. בנבחרות הצעירות ובמכבי ת"א הוא התעלה, ב-NBA קיבלנו ניצוצות בפעמים שקיבל קרדיט בהתקפה, אבל חיכינו על קוצים לראות את הכל מתחבר בבת אחת בזמן אמת, בדיוק כשצריך אותו, כשיש משחק משמעותי על הכף. אתמול (שישי) אחר הצהריים זה סוף סוף קרה.
הוא רק בן 21, ומדהים לחשוב על מה שיקרה בעתיד כאשר יצבור יותר דקות חיבור עם שאר הסגל ויתבגר עוד יותר. מזמן לא היה לנו כוכב נדיר כ"כ, שהגיל לא מפריע על רמת האיכות והמנהיגות שלו. זה היה תענוג לצפייה, מושלם. הסלים החשובים, שלושת האסיסטים היפים בהם הפגין חוכמה בצבע כשהוריד כדור לאחד החברים, 15 הריבאונדים ו-23 הנקודות שהציגו שיפור בקליעה מבחוץ.
החל מהמחצית השנייה גם ראינו אותו שומר ברמת ה-NBA. אבדיה התמקד בלאורי מרקאנן הענק (21.3 מ'), שבשני משחקים בשמונה ימים מול ישראל קלע 61 נקודות. הוא היה יותר אפקטיבי ומגוון ממרקאנן, למרות שהפסיד לו 33:23 בדו-קרב האישי, קרב מופלא שהפך את דקות הסיום לקלאסיקה אירופית שהטריפה את היציעים. כמובן שאי אפשר היה לעצור את מרקאנן לגמרי, שחקן כ"כ טוב עד כדי כך שעמד אתמול במרכז הטרייד שהביא לקליבלנד את הסופרסטאר דונובן מיצ'ל (יוטה תרוויח בגדול מהפיני), אבל אבדיה האט אותו, שלח ידיים ארוכות לכל כיוון ושיבש את ההתקפה הפינית. שתי החסימות המפוארות שלו, אחת לקראת סיום הזמן החוקי ואחת בסוף המשחק, היו החותמת על התצוגה הזו. יודעים מה? אני מקווה שנשכח ממנה מהר, כי אבדיה עשה לי תיאבון לראות אפילו יותר ממנו.
ככה אנחנו רוצים לראות את נבחרת ישראל בכל משחק, ואיזה הבדל מאותו הפסד בהלסינקי לפני שמונה ימים – ובטח מההפסד בת"א לשבדיה (משהו שאני באמת אשמח לשכוח). אולי הם באמת הרגישו שאיכזבו את עצמם ואת הקהל, אולי ידעו שהמשחק הזה קריטי כי בסיום שלב הבתים מחכים שני המשחקים הקשים ביותר מול סרביה וצ'כיה המארחת ואסור לטעות עד לשם, אבל מה שבטוח הוא שהשחקנים הפנימו את הבעיות ובאו להציג כדורסל אחר. איזה ניצחון חשוב.
גם ההתאמות של גיא גודס היו חשובות. אחרי רבע וחצי בו כל המגרעות שהובילו להפסדים בשבוע שעבר חזרו על עצמן ואפילו, מה שעזר לפינלנד לברוח ליתרון 14 נקודות לקול תשואות אלפי האוהדים שלה שהגיעו לפראג, גודס שינה כיוון. הוא ראה את הפינים משחקים יותר באגרסיביות ומענישים במשחק המעבר, ואז עשה שינויים הכרחיים. גם הירידה לספסל של מרקאנן, שממש מחזיק את פינלנד על גבו, עזרה מאוד, אבל ישראל פתאום התחילה להכות את היריבה בנשק שלה ולהילחם.
ואז ראינו שישראל היא לא רק אבדיה. רבים תהו מדוע גודס שומר אמונים לגיא פניני בגיל 39, בטח אחרי שכמעט לא שיחק במוקדמות גביע העולם, אבל ברגע שהוא עלה לפרקט המשחק השתנה. הוא קלע 5 נקודות מהירות, ריווח את המגרש בזכות האיום שהוא מהווה בחוץ, ואירגן מחדש את ההגנה שהפסיקה לספוג סלים קלים. זה היה מעורר השתאות לראות איזו חשיבות עדיין יש לו בסגל הזה כמו גם גל מקל שהיה מצוין במחצית השנייה. מי ששילמו את המחיר היו ים מדר, רומן סורקין וג'ייק כהן שיובשו, אבל אלו שחקנים שיכולים עוד להשפיע.
עוד בפינת ההתאמות, גודס חייב להרפות מעט מעניין יובל זוסמן. לאורך המשחקים האחרונים נראה שפורוורד אלבה ברלין מהווה נטל בהתקפה. יש לו אפס ביטחון בזריקה, והניסיונות שלו הולכים לכל מקום חוץ מאזור הטבעת בזמן שהיריבה יודעת שאפשר להשאיר אותו פנוי. גודס אוהב אותו מאוד, בעיקר בזכות ההגנה, אבל זוסמן הנוכחי נראה כאילו הלך לאחור העונה באלבה ברלין. הדקות שלו לא חייבות להיות מובטחות. גם כאשר חזר במחצית השנייה למרות היכולת הרעה בראשונה, ישראל איבדה את המומנטום.
וכך, השורה התחתונה לקראת ההמשך ברורה ומחולקת לשלושה חלקים: כל השחקנים חייבים להרגיש שמקומם בסכנה, ורק מי שנלחם (כמו תומר גינת בהופעה יוצאת מן הכלל מול הגבוהים של פינלנד) ירוויח את המקום שלו; גודס יעשה נכון אם יגיב במהירות גבוהה ולא ייתן למשחקים לברוח כאשר התוכנית המקורית לא עובדת – כי ההרכב הנמוך שכמעט לא השתמש בו בשבוע שעבר היה סוד ההצלחה; ובעיקר – יש לנו כוכב כדורסל ברמה עולמית. איזה כיף. רק שיימשך כך.
