באדיבות הנבחרות הצעירות, מהכדורגל והכדורסל, זו הייתה עונת המלפפונים הכי מהנה שאני זוכר אי פעם, כשהופעתה של נבחרת הנוער בכדורסל הייתה הדובדבן האחרון. באמת, אני קצת מרחם על קבוצות ליגת העל: אחרי שראינו כל כך הרבה כדורסל ישראלי נהדר, עם דגש על ישראלי, רובן יתקשו להציע לנו מוצר שיעניין מישהו, עם שלל הזרים הלא ברורים שירוצו על הפרקט, לתפארת ארה"ב.
אז בואו נדבר בינתיים על נבחרת הנוער, כי באמת מגיע לה. ההפסד אתמול (חמישי) למארחת סרביה נבע מדבר אחד: מחסור בגובה. אבל בעמדות 1-3, בנבחרת הזאת יש המון כישרון, כנראה יותר מאשר בנבחרת העתודה. יודע, זה מצחיק שהגעתי למצב שאני נשמע לא מפרגן למי שלקחה מקום שני באירופה אחרי טורניר לא פחות ממדהים, אבל אם מסתכלים על כמות השחקנים שיש להם פוטנציאל להשתלב בליגת העל בתפקידים משמעותיים, נדמה לי שבנוער יש יותר (מה שכמובן מעצים את ההישג הקבוצתי של העתודה).
אז מה יש לנו שם? בעידן שבו רבים מטנפים על מכבי ת"א שלא מעניקה מספיק תשומת לב לשחקן הישראלי, צריך להסיר את הכובע בפני מה שעשו שם בדור הזה. ארבעה השחקנים המובילים של נבחרת הנוער הם שחקני מכבי, וכמובן שההיכרות העיוורת שלהם הייתה יתרון אדיר. לרובם יש מה לשפר, אבל כולם נראים כפוטנציאל עתידי לליגת העל בשלב כלשהו, אם יתנהלו נכון כמובן.
הרכז עומר מאייר הוא הכלאה בין יותם הלפרין וגל מקל. נכון, הוא קולע פחות טוב מהלפרין, וגם איטי ונמוך מעט יותר ממקל (1.90 מ'), אבל הוא חזק מאוד, בוגר מאוד, והוא גם צעיר בשנה מכולם, אז אולי יגבה. מאייר משחק כבר כמה שנים בנוער של מכבי. הם לקחו אותו כפרויקט מגיל מאוד צעיר כמו שעשו בזמנו עם הלפרין. באליפות הזאת הוא היה אמור להיות "סגנו" של בן שרף, אבל נכנס לנעליו בקלות והיה מצוין. אין חולשות במשחק שלו, אבל הדבר הכי יפה הוא שהבחור לא כופה את עצמו על המשחק, אלא מתאים את עצמו למה שצריך. אף זריקה לא טיפשית או מיותרת, יחס אסיסטים-איבודים נהדר, חודר כשצריך, מוסר כשצריך. שחקן.
לצידו שיחק התגלית של הטורניר, שחר דורון: קומבו-גארד עם יד מצוינת מבחוץ. דורון מתנשא לגובה של 1.92 מטר, שזה אומר שכדאי לו להתמקד יותר בלרכז מבחינת הגודל, אבל הוא יותר טוב כיוצר באחד על אחד. הוא גם שומר מצוין, שבעיקר יודע לחטוף הודות לידיים מאוד זריזות. עדיין צריך להתחזק בחלק הגוף העליון, לשפר טיפה את קבלת ההחלטות, אבל בהחלט מדובר בשחקן מוכשר מאוד.
אורי כהן, בנו של כדורסלן העבר ומאמן ההווה דרור כהן, הוא פורוורד בגובה 2.00 מ'. יתרונותיו גדולים. הוא קולע שלשות באחוזים מטורפים, אבל גם בטכניקה שהופכת אותו לקטלני. בזמן שהרוב המוחלט של השחקנים קולעים בג'אמפ-שוט, הוא קולע בסט-שוט, זאת אומרת בלי לקפוץ. לכאורה, זו שיטה שנעלמה מהעולם לפני 30 שנה. מעשית, כהן הוא אמן קאץ'-אנד-שוט: הוא משחרר את הכדור במהירות מדהימה אחרי קבלתו, מה שלא מאפשר לשומר להפריע לו.
המבוגרים ביניכם אולי יזכרו את ג'ונתן דלזל, שגם הוא קלע כך והיה יעיל להפליא. כהן גם איש מתעתע: הוא נראה רזה ולא חזק, אבל חודר בכוח, יוצר מגע עם השומרים, ועדיין מצליח לעשות סלים גם אם גופו חטף מכה חזקה במגע עם השומר. הבעיה היחידה איתו היא שלא ברור מה הוא: לעמדה 4 הוא נמוך מדי, לעמדה 3 לא ברור אם יש לו רגליים מספיק מהירות. אבל אם ישפר מעט את הזריזות - יש עתיד.
השחקן הבשל מהרביעייה הוא דווקא זה שהסטטיסטיקה שלו פחות נוצצת: עופרי נווה. הוא סמול פורוורד בגובה 1.99 מ' שעושה את כל העבודה האפורה. מאוד מזכיר את טל בורשטיין - למרות שטל היה רכז - מאחר ששניהם שחקנים משלימים מושלמים. הוא שומר טוב, לוקח ריבאונד, מוביל כדור כשצריך, חודר קצת, קולע קצת מבחוץ. אחד שלא יהיה כנראה אף פעם הכוכב של הקבוצה, אבל כל מאמן ישמח שיש לו וכל השחקנים הכי יאהבו לשחק איתו. ולכן הוא הכי מתאים כבר היום לליגת העל: כי אם תשים אותו ליד ארבעה כוכבים הוא לא יעלם. הוא ימצא את הנישה שלו בקלילות ויבין איך לתרום. נכס.
לצד הרביעייה הזאת, השחקן שיש לו הכי הרבה פוטנציאל להגיע לליגת העל הוא אילי דולינסקי מהפועל ת"א. דולינסקי הוא שחקן בגובה 2.04 מ' עם טכניקה טובה, נתונים אתלטיים טובים, שמתחיל את המהלכים בחוץ ויכול גם לקלוע שלשות וגם לחדור מצוין. בבוגרים הוא יוכל לשחק גם בעמדה 3 וגם בעמדה 4 (בהרכבים נמוכים), ואין הרבה ישראלים שמחזיקים בסקיל סט הזה.
בצד הפחות טוב, דולינסקי סובל מתסמונת "תמיד הייתי השחקן הכי טוב בקבוצה, ובהפרש ניכר מהשאר". במהלכים רבים מאוד של הקבוצה שלו בשנים האחרונות הוא פשוט לקח כדור בצד אחד של המגרש והלך עד הסוף לבדו. אבל ככל שעולים בשנים יש יותר ויותר שחקנים בגודל שלך ועם היכולות הפיזיות שלך, וצריך לדעת לשחק כחלק מקבוצה. דולינסקי התחיל את האליפות על הספסל, רצה להוכיח את עצמו יותר מדי, כידרר יותר מדי, איבד יותר מדי וקבלת ההחלטות שלו הייתה גרועה.
יאמר לזכות המאמן שרון אברהמי, שלקח בדיוק שני משחקים עד שהוא איפס אותו. דולינסקי השאיר את מלאכת בניית המהלכים לגארדים, והתמקד בתנועה ללא כדור כדי לקבל מסירות מתחת לסל. האחוזים השתפרו, האיבודים ירדו. כדי להפוך לשחקן הנהדר שהוא יכול להיות, דולינסקי יצטרך לכוונן את האגו לנקודה הנכונה: זאת שבה מצד אחד הוא לא יכפה את עצמו, ומצד שני עדיין יהיה מספיק אסרטיבי ולא יפחד לקחת זריקות וליזום מהלכים כשבאמת צריך. זו משימה לא פשוטה. הרבה שחקנים לא צולחים טוב את המעבר מכוכב לשחקן משנה. נקווה שהוא יצליח. שיחות נפש עם נווה בטח יועילו לו בהקשר הזה.
בנוסף לאלה, יש בנבחרת כמה שחקנים מעניינים שהעתיד שלהם קצת בסימן שאלה. אלון מיכאלי הוא סנטר בגובה 2.03. למיכאלי יש טכניקה נהדרת בהתקפה. באמת, מזמן לא ראיתי גבוה ישראלי צעיר עם כזה מגוון (ישראלי, לא דני וולף). מצד שני, הוא לא מספיק אגרסיבי בהגנה, וגם אין ברמות הגבוהות שחקני ציר בגובה הזה. האם הוא יצליח לעבור לעמדה 4? קשה לדעת, וגם אז הוא לרוב יתמודד מול גבוהים ממנו. אבל בטורניר הזה הוא היה נפלא.
מאותה בעיה סובל רועי אבנרי. שחקן בעמדה 4-5 בגובה 2.00 מטר. בליגה לנוער הוא טחן את היריבים כי הוא חזק. בבוגרים זה כבר לא יעבוד. הוא צריך להפוך לסמול פורוורד. יד יש לו. האם יש לו מספיק זריזות רגליים? ספק. מצד שני, את אותם דברים אפשר היה להגיד בזמנו על נתנאל ארצי, והוא עשה את המעבר הזה נהדר.
פרוספקט נוסף הוא מקסים פילוננקו, עוד בן של שחקן עבר. הטכניקה שלו פחות טובה עשרות מונים משל האחרים, אבל הוא 2.08 מ' ואתלט לא רע. אם נסתמך על העבר, דווקא אלה מוצאים את עצמם פעמים רבות בליגות בכירות יותר ממי שהיו טובים מהם בהרבה בגילאים הצעירים.
תלמדו מטעויות עבר
אז מה הלאה? זה הדבר הכי חשוב: אל תעשו את הטעות שעשו שחקנים אחרים לפניכם. אל תקפצו מעל הפופיק. סביר להניח שבשבועות הקרובים יגיעו אליכם נציגי קבוצות מליגת העל ויבטיחו הררי הבטחות. ואז, אחרי שתחתמו, פתאום תגלו עוד ועוד זרים על העמדות שלכם, ותייבשו את הספסל. תשאלו את יובל לוין, השחקן הכי טוב במחזור שלו, שבזבז שנה בגליל. או את רון ציפר, שאחרי שפירק את אירופה לפני שנתיים ייבש את הספסל של באר-שבע.
הדבר הכי חשוב בשלב הזה של הקריירה הן דקות משחק. איפה? זה הפרט הכי לא חשוב. על פניו, הצעד הכי חכם עבור הרביעייה ממכבי היא ללכת ביחד לקבוצת הבת, אליצור שומרון. לוין, גם הוא יוצא מכבי ומכוכבי העתודה, ממתין לכם שם כבר.
בשל גילם, העלות של כל החבורה הזאת אפסית. בכסף שנחסך המועדון יכול להביא שני זרים גבוהים מעולים, עוד שני ותיקים – גבוה וגארד – שיתנו איזון וניסיון, וזהו. לא צריך יותר מזה כלום. קבוצה בובה, ודיל מעולה לכל הצדדים. אליצור נתניה כבר הוכיחה שקבוצות שמתבססות על צעירים יכולות ללכת רחוק מאוד בליגה הזאת, והשחקנים שיצאו ממנה הם ההוכחה שזה מסלול ההתפתחות הכי נכון.
אלא אם אתה עילוי ברמה של דונצ'יץ' או קובי בריאנט, אין קיצורי דרך. קריירה של ספורטאי זה מרתון. תהיה סבלניים, תהיו צנועים, תלכו צעד אחרי צעד – ופתאום תגלו שהגעתם נורא רחוק.
