קטש: "יהיה סיפור אחר במונאקו"
(צילום: באדיבות ONE)
עודד קטש החזיר אותי אתמול לימי רווקותי. אסטרטגיה מובילה שהשתמשתי בה אז הייתה לגרום לנשים שלא הייתי מעוניין להמשיך לצאת איתן לגרום להן לחשוב שהן אלה שלא רוצות לצאת איתי. הייתי מסביר שמגיע להן יותר, מדגיש את חוסר ההתאמות בינינו, מונה בלהט את חסרונותיי, עד שהן היו משתכנעות.
ואז פגשתי את חגית. היא הייתה לגמרי אחלה, אבל אז, בשלהי הדייט השלישי, היא אמרה לי שזה לגמרי בסדר שאני לא רוצה אותה, שהיא לא נפגעת ושאפילו אפשר להישאר ידידים. הרגשתי מועצם, הלכתי הביתה מרוצה, ורק למחרת קלטתי שבשום שלב לא רמזתי לה אפילו שאני לא מעוניין, כי למעשה הייתי די כן, ושנפלתי קורבן לאסטרטגיה של עצמי, שבוצעה באמנות גדולה יותר על ידי מישהו אחר.
נחזור לכדורסל. קטש היה צריך לשלוף אתמול שפן מהכובע כדי לעצור את הסחף וליצור מומנטום חדש לטובת מכבי. מה הוא עשה? הפך אותה למונאקו. במקום האסטרטגיה שפעלה כל כך טוב ברוב המשחקים, לנצל את יתרון הגודל של לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין על הגארדים היריבים ולתת להם לעשות מהלכי אחד על אחד ארוכים ומורכבים, הוא החליט להימנע מלהתיש אותם במאבקים פיזיים והתווה דרך שונה: לרוץ בכל מחיר, לזרוק מכל מצב, רק לא להגיע למשחק עומד.
יש מעט מאוד פעמים בחיים שבהן אסטרטגיה חדשה עובדת לך כל כך מוצלח. ראשית, מונאקו לא הספיקה להסתדר בהגנה האישית פעם אחר פעם והשחקנים של מכבי הצליחו להגיע עד הטבעת או לחדור ולהוציא כדור לשחקנים חופשיים, שאתמול קלעו מבחוץ באחוזים טובים. כן, אחת השאלות המסתוריות ביותר שהמין האנושי נתקל בהן היא למה שחקן שביום מסוים מחטיא זריקות חופשיות, קולע זריקות כאלה ואפילו קשות בהרבה יומיים אחר כך. וכך, מייק ג'יימס, שלא הצליח להחטיא במשחק הקודם, לא הצליח לקלוע בנוכחי, ואילו במכבי כולם הפציצו.
הכל הלך בקלות
מעבר לכך, הריצה גרמה לזה ששחקני מכבי הגיעו במהירות להתקפה ולכן גם לקחו שם לא מעט כדורים חוזרים, שתורגמו לסלים קלים. קל - זאת מילת המפתח. הכל הלך אתמול קל בהרבה מאשר בשלושת המשחקים הקודמים. כן, גם הניצחון הראשון וההירואי בצרפת הושג בשיניים. אתמול זה היה עם הכנפיים.
לאסטרטגיה היה גם אפקט פסיכולוגי חשוב. משחק על הדחה הוא אירוע מנטאלי קשה. להרבה שחקנים רועדות הידיים במעמד כזה, וחרדת ביצוע אצל קלעים זה דבר נורא. ולכן, יש משהו נהדר בזה שאומרים לך לזרוק בכל פעם שאתה חופשי. זו תחושה משחררת. אתה לא חושב לפני הזריקה, מה שמשפר את האחוזים, ואתה גם לא מרגיש רע עם עצמך אם החטאת, שהרי זו ההוראה ולכן אין פה שאלה אם קיבלת החלטה גרועה. זה מאפשר להגיע עם ראש נקי גם לזריקה הבאה - מעגל קסמים של חשיבה חיובית שמשפרת ביצועים.
קטש גם עשה שינויים במינוני הדקות שקיבלו שחקנים שונים, ובעיקר ערבב את הגבוהים. אלכס פוית'רס וג'רל מרטין עלו בחמישייה, רומן סורקין וג'ייק כהן קיבלו גם הם הזדמנות אמיתית, ולניבו חתכו את הדקות. המשחק הזה אולי הוכיח סופית דבר שמכבי צריכה לחשוב עליו לקראת העונה הבאה: ג'וש ניבו ברמה של שחקן פנים מחליף ביורוליג ולא יותר. למעשה, הוא גם פחות טוב מהמחליפים בקבוצות הגדולות (אפילו דונטה הול, שמשחק בקבוצה שבה הקו האחורי דומיננטי והגבוהים שחקנים משלימים, כנראה טוב יותר). לשמחתם של הצהובים, פוית'רס, שטכני בהרבה, הבריא בזמן, ואפשר היה לחתוך בחלק של ניבו ועדיין להישאר עם אתלט טוב על המגרש.
להבדיל מקטש, סשה אוברדוביץ' התעקש להמשיך בהיררכיות הקבועות שלו (רק בעמדה מספר 3 הוא עושה כל פעם שינויים), נתן לאלי אוקובו יותר מדי דקות למרות שהיה חלש, ולא השתמש מספיק בג'ורדן לויד - השחקן שיכול לשנות מומנטום ולעשות בקלות הרבה נקודות במעט זמן. זה איפשר למכבי לתת עזרות בהגנה, להסתער עם כמה שחקנים על כל חודר ולהוריד את ממוצע הספיגה מול הצרפתים.
איך ייגמר המשחק הבא? כבר ברור שממש אי אפשר לדעת. מצד אחד, לפני תחילת הסדרה הצרפתים היו חותמים כנראה על משחק חמישי מכריע מול הקהל הביתי. מצד שני, אחרי שמכבי כבר ניצחה שם, לביתיות אין יותר מדי משמעות. אז מי תנצח? כנראה זאת שתצליח להפתיע מחדש. עד עכשיו. זאת שעשתה שינויים – ניצחה. וגם, עד כמה שזה נשמע פשטני אבל כל מי ששיחק כדורסל יודע שזה נכון - זאת שיותר שחקנים שלה יגיעו ביום טוב, כולל שחקני המשנה, ואת זה לא באמת אפשר לדעת מראש,
יהיה מה שיהיה, בשורה התחתונה, כמה כיף לקהל של מכבי שכך נראה משחק היורוליג הביתי האחרון של העונה.
