בלי "אבל" ובלי "יחד עם זאת". אין מקום לפשרות במאבק באלימות - של השחקנים, של חברי ההנהלות, של העסקנים, של הגורמים המפוקפקים שסובבים את הענף וגם את זאת של האוהדים. מגרשי הכדורגל והכדורסל, שמעוררים הרבה אמוציות, מאבקים מקצועיים, פוליטיים וכלכליים, חייבים להיות ידידותיים יותר לאדם הסביר, למשפחות ולילדים שרוצים לבוא ולצפות בהצגה מבלי שתהפוך ברגע לשדה קרב.
עוד על סערת ביטול הדרבי התל אביבי
בין האתגרים בדרך, הדומיננטיות של ה"אולטראסים" למיניהם היא משוכה משמעותית, ואי אפשר לעקוף אותה בלי מחירים כואבים, עם כל הסימפטיה. ויש סימפטיה.
3 צפייה בגלריה
אוהדי הפועל ת"א בכניסה להיכל קבוצת שלמה. הבעיה היא לא במטרה אלא ברמת הביצוע
(צילום: יאיר שגיא)
תגובות לאירועי הדרבי התל אביבי
(צילום: באדיבות ONE)
רק שאירועי חצי גמר גביע ווינר בין הפועל ומכבי ת"א הזכירו לנו שוב, שהבעיה היא לא במטרה אלא ברמת הביצוע - כאשר לאלה שאמורים לספק פתרונות, אין שום מושג ירוק מה לעשות. וכך הגענו לנקודת שפל, שבסופה של עוד קטסטרופה ארגונית, לראשונה, לא שמענו את שריקת הפתיחה של הדרבי. באותה הזדמנות גם קיבלנו הצצה נוספת ליחס הבלתי נתפס שאוהדי כדורגל וכדורסל נאלצים לסבול לעיתים במגרשים.
כוחות המשטרה באולמות ובאצטדיון אמורים לא רק לשמור על הסדר הציבורי אלא לקיים את האירוע תוך שמירת שלום הציבור. שלום הציבור ללא אירוע, כפי שהיה אמש, הוא כישלון, מחדל. ממש כמו ההחלטה לבקש תעודות זהות מאלפי אוהדים שנדחקים בכניסות במשך שעתיים, במהלכן נציגי החוק בכניסות מפגינים יחס משפיל כלפי מי שלא בא להם טוב בעין. וכל זה רק בשביל לאתר כמה עשרות אוהדים, שאת שמם וזהותם המשטרה יודעת היטב.
אוהדי הפועל ת"א מוחים על התנהגות המשטרה
(צילום: יאיר שגיא)
מדוע אותם אוהדים לא אותרו בשעות הצהריים או הבוקר? קשה שלא להתקומם מהתשובה שסיפק מפקד מרחב ירקון תנ"צ איתן מנשה ("לצערי זה לא התממש"), שבחר להעמיד יציע שלם ל"חקירה" במקום לבודד את החשודים המיידיים (ונניח בצד את השאלה האם הם אכן היוו סכנה לשאר האוהדים והשחקנים).
קשה גם שלא לנתק את הפארסה אמש מאירועי הדרבי בכדורגל שהתקיים אף הוא השבוע, כשאוהדים בכניסות לבלומפילד נהדפו על ידי סוס היסטרי, כשרק במזל אף אחד מהנוכחים לא נפצע או נהרג. נכון, למשטרה יש עבודה לעשות אבל כשעל הדרך נדרסים אוהדים תמימים – זה מרגיש יותר כמו תגובה חסרת אונים ופרופורציות לסיטואציה שגדולה על הארגון.
אילולא הצעד האמיץ של הנהלת הפועל ת"א שלא לעלות לפרקט אתמול, כנראה שחצי גמר גביע ווינר היה עוד יום עגום של יחס משטרתי משפיל, שהיינו מדפדפים בדרך לאירוע הבא, תוך הפניית אצבע מאשימה ליעד הנוח ביותר – האוהדים.
3 צפייה בגלריה
למשטרה יש עבודה לעשות אבל כשעל הדרך נדרסים אוהדים תמימים – זה מרגיש יותר כמו תגובה חסרת אונים
(צילום: טל שחר)
החלק הבאמת מתסכל במאבק באלימות במגרשים הוא שיש לנו ממי ללמוד באירופה וברחבי העולם, כשקיימים כמה וכמה מודלים שנכתבו בדם של מדינות כדורגל אחרות שיכולים לקצר לנו את הדרך לשלווה יחסית, מבלי להפוך את החיים של אוהדים נורמטיבים לסיוט.
הזיגזג של מיקי זוהר
אבל למה לעצור וללמוד, כשאפשר לאלתר, לקלקל ולמנף את הקטסטרופה להתחנפות לבייס הפוליטי. תשאלו את שר הספורט מיקי זוהר, שיצא אתמול בהתקפה חריפה נגד הנהלת הפועל ת"א ("מגבה אלימות של אוהדים"), כשרק לפני כחודשיים ידע לאתרג את הנהלת בית"ר ירושלים, שנאבקה על המתקת העונש על אירועי גמר גביע המדינה בסמי עופר ("עונשים קולקטיביים אינם הפתרון; העונש של בית"ר אינו מייצג ערכים ספורטיביים"). אתמול התברר שהתעללות קולקטיבית יכולה להיות דווקא "קול" כשמדובר בקולקטיב הלא נכון.
ובכל זאת, קשה לקחת מהשר ומהמשטרה הישג מאוד משמעותי שרשמו במסגרת הדרבי שלא היה, כשהצליחו ללילה אחד לייצר גל תמיכה שאוהדי הפועל ת"א בכלל ובכדורסל בפרט מעולם לא זכו בו, כזה שהגיע עד ארגון האוהדים של השכנה מעבר לכביש, "הפנאטיקס".
