יום שני האחרון, אולם קריית מנחם, שעות אחר הצהריים. אנחנו לא מספיקים להגיד למילה ניקוליץ' שלום כמו שצריך - וכבר אזעקה חותכת את האוויר ושולחת את שחקנית העבר האגדית ועוזרת המאמן החדשה של אליצור רמלה למרחב המוגן. מציאות שבימים כתיקונם היא הזויה עד בלתי מתקבלת על הדעת ובשנה האחרונה הפכה לשגרתית עבור כמעט כולנו. גם עבור ניקוליץ', שלא ממש מתרגשת מהעניין.
"אני כבר מכירה את זה", היא מחייכת, לרגע לא פוחדת. "זה המצב בארץ ואני מבינה. זה הרי לא בא לי פתאום או משהו חדש. נכון, זה לא נעים, אבל סך הכל החיים בסדר ואין לי בעיה עם זה. גם כשאני הייתי בארץ עוד כשחקנית היו טילים ואזעקות, אבל בצפון ובדרום ולא על תל־אביב או רמלה. התקווה היחידה שלי היא שיהיה יום אחד שלום".
ידעתי שנזכה באליפות
ניקוליץ' כבר בת 53, איך שהזמן טס, אבל לנצח תישאר אחד מסמליו של הענף בארץ. מהשחקניות הגדולות והמשפיעות שנחתו בארץ הקודש. מי שהגיעה בשנות ה־90 עם בעלה אלכס, שזכור גם הוא מימיו במכבי ראשל"צ, כיכבה בשלל קבוצות, קיבלה אזרחות ישראלית והגיעה עד ל־WNBA.
לפני ארבע שנים, ככה פתאום, קיבלה הצעה לשוב ארצה ולאמן באקדמיה בווינגייט - וקפצה על המציאה, נחתה בנתב"ג עם בנותיה התאומות אניה ומיה (18), ומאז - ואולי כמו תמיד - היא יותר ישראלית מישראלית. עברה גם בצוות האימון של בנות פ"ת ומכבי חיפה והקיץ קיבלה הזדמנות לסגור סוג של מעגל. 28 שנים אחרי שהוליכה את אליצור רמלה לאליפות הראשונה וההיסטורית של המועדון - היא שוב שם, הפעם כעוזרת של מויה טאצ'י.
"זה כאילו מעולם לא עזבתי את רמלה", מודה ניקוליץ'. "כמעט אותם אנשים, אנשים שעדיין זוכרים אותי. פשוט כיף. מה עוד שאני נמצאת בקבוצה הכי טובה בארץ, עם שחקניות נהדרות כמו ג'ני סימס, עדן רוטברג, צליל וטורי ועוד רבות וטובות. יש פה סגל יוצא מהכלל, עם מאמן מצוין. גם אז, לפני 30 שנה, ידעתי שנזכה באליפות וגם עכשיו אני בטוחה שאנחנו הכי טובות שיש".
ניקוליץ' מתגוררת כבר חמש שנים בארץ לבדה עם התאומות. אלכס אמון על ניהול העסקים של הזוג בסרביה - שם יש להם מספר מועדונים ודיסקוטקים מצליחים. "זה לא מתאים לאופי שלנו", היא מודה. "לא היינו מעולם במועדון ריקודים, התרכזנו רק בקריירה, אבל נוצרה הזדמנות והוא פעיל כבר יותר מ־20 שנה", היא מסבירה.
והוא לא דואג בתקופה הזו שישראל במצב מלחמה?
"האמת, ממש לא. הוא תמיד אומר לי שישראל מדינה חזקה וארה"ב נמצאת כל הזמן מאחוריה".
גם הבנות רגועות, ולא רק זה: אניה אפילו התגייסה לפני מספר חודשים לצה"ל ומשרתת בבסיס בבאר־שבע. מיה אוטוטו גם תצטרף, אבל בינתיים היא בסגל של רמלה, זוכה להוראות מאמא במהלך האימונים.
"אני מדברת עברית ככה־ככה, הן כבר יותר ישראליות ממני", צוחקת מילה. "בהתחלה, כשהן הגיעו יחד איתי לאקדמיה, הן היו קצת בהלם. היום, אחרי שסיימו בית ספר ומצאו חברות, הן מדברות עברית שוטף ושומעות מוזיקה ישראלית, של הזמרים הכי מוכרים. אני אפילו לא מצליחה לעקוב".
לתת פוש לנשים
ניקוליץ' נמצאת בליגה בה רק שתי נשים הן מאמנות ראשיות: לימור פלג (הפועל לב ירושלים) ושירה העליון (מכבי אשדוד). היא כלל לא חשבה על התפקיד הזה עד שהגיעה ההצעה ההיא בזמנו מאיגוד הכדורסל. "עשיתי את זה בשביל הבנות בהתחלה, אבל אני ממש נהנית. החלק הכי חשוב בחיים שלי הוא הכדורסל".
עדיין יש יותר מאמנים גברים בליגה.
"אולי צריך לתת לזה פוש, מתחתית הפירמידה. יותר יחס, יותר כסף, אולי גם יהיו יותר מאמנות".
איך הכדורסל הישראלי לעומת השנים שבהן כיכבת על הפרקט?
"לא יודעת להגיד אם אז הייתה רמה יותר או פחות טובה. יש בישראל שחקניות טובות, חלקן אני מאמנת ברמלה. כל הזמן אמרתי שצריך לתת פוש לשחקניות בכחול־לבן. לתת להן יותר דקות, ולא להסתמך רק על זרות. בסוף השחקניות הישראליות הן אלה שעושות את ההבדל. תראה בשנה שעברה בגמר הפלייאוף, בסוף עדן רוטברג ושיר תירוש היו מעל כולן במשחקים. הן צריכות לקבל יותר יחס, יותר ביטחון. תמיד חושבים שככל שתביא זרות יקרות - כך תצליח. ממש לא. אני אומרת להן גם היום: 'אתן הכי חשובות'".
להיות בצוות האימון של קבוצה כמו אליצור רמלה, שמכוונת לכל התארים, זה מלחיץ?
"מלחיץ? זה נותן מוטיבציה. הלוואי שכל שנה הייתי בקבוצות שחולמות להשיג הכל, שמכוונות הכי גבוה שיש".
"בגלל האנשים החמים"
עם כל הכבוד לאימון, ניקוליץ' זכורה אצל חובבי הענף ככוכבת־על. היא החלה את דרכה בישראל מוקדם בשנות ה־90 במכבי רמת־חן ועברה משם לרמלה, אליצור חולון ורמת־השרון. היא זכתה בחמש אליפויות ובחמישה גביעים והייתה ידועה כאחת שאומרת את כל מה שעל ליבה, כולל המשפט האלמותי "אלוהים הוא בכלל אישה".
אחרי ההעפלה ההיסטורית לגמר גביע רונקטי ב־1999 היא עזבה את ישראל ושיחקה בצרפת, טורקיה, ספרד, רוסיה, וכמובן ב־WNBA. "הייתי בכל העולם. שיחקתי בהמון קבוצות: בקוריאה, ספרד, צרפת, ארה"ב, אבל שתי הקבוצות הכי זכורות לי בקריירה הן רמלה ורמת־השרון. בגלל האנשים החמים", מבהירה ניקוליץ'.
גם יותר מיוסטון קומטס, איתה זכית באליפות ה־WNBA?
"בארה"ב זו ליגה עם השחקניות עם היכולות הכי גבוהות, אבל זה לא רק משחק קבוצתי. לכן אני אוהבת יותר את הכדורסל האירופי. שם יש גודל, שכל. תראה את ניקולה יוקיץ' ולוקה דונצ'יץ'. הם לא רצים הכי מהר, לא קופצים הכי גבוה, אבל יש להם איי־קיו כדורסל שאין לאף שחקן אמריקאי".
צודקת.
"בגלל זה אני רואה בטלוויזיה רק משחקים של מכבי ת"א ביורוליג, לא NBA. אולי רק בפלייאוף שאז הם באמת מתחילים לשחק. לפני זה קרקס, בעיקר משחק על יכולות אישיות. שואו, יותר מכדורסל".
אנחנו לא מספיקים להיפרד לשלום ועוד אוהד מבוגר, שצופה בניקוליץ' מופתע ובא לשוחח. "המון אנשים ככה", היא מספרת. "הייתה סיטואציה בשנה שעברה שאחד ממביאי הכדורים שאל אותי באמצע משחק: 'את זוכרת אותי?'. לא זכרתי, אבל התרגשתי. זה נחמד ונעים לראות שהשפעת על אנשים".
