זה היה אמור להיות ראיון משמח עם איריס דאוסון, האישה היחידה בכדורסל הישראלי המשמשת כסוכנת שחקנים, אבל הבשורות הקשות שהגיעו שלשום שינו את האווירה. כאשתו לשעבר של ג'ו דאוסון ואמם של שון (הפועל חולון) וטיילר (הוד־השרון מהליגה הארצית), איריס הכירה היטב את ווילי סימס ז"ל, שהלך לעולמו ביום שישי. את הראיון הראשון שלה היא ביקשה להקדיש לחברה הטוב ולמשפחתו.
"את מכירה את זה שלא משנה כמה זמן יעבור בין מפגש למפגש עם אנשים מסוימים, זה תמיד יהיה כאילו לעולם לא נפרדתם?", היא אומרת בכאב ובקול רועד. "ככה זה היה עם ווילי ואריאלה", ממשיכה דאוסון. "בתקופה ההיא כל הזרים בארץ היו משפחה אחת גדולה, נפגשים באופן קבוע, מארחים האחד את השני וחוגגים חגים וימי הולדת. ווילי שיחק עם ג'ו באילת ובילינו את רוב הזמן יחד. אריאלה היא אחד האנשים המקסימים שפגשתי, ווילי תאם אותה מאוד, קסם של אדם שמקרין אהבה, עם החיוך התמידי שלו ונועם ההליכות. עצוב כל כך להבין שהוא כבר לא איתנו. אריאלה, דניאל, איתי וגיא, אני שולחת לכם חיבוק ענק מלא אהבה. דבר לא מסתיים, רק משנה צורה, ווילי נשאר איתנו בלב".
"מלחמה תמידית"
מעבר להיותה אמא תומכת שלא מפספסת אף משחק של ילדיה, טיפוס צבעוני עם לוק רוקיסטי ומעצבת פנים במקצועה – הטיקט הראשי של דאוסון הוא פעילה חברתית שמנהלת מלחמה יום־יומית למען מפעל חייה. היא הקימה את עמותת "Fly Free Fam", שנועדה לקדם ולסייע לכדורסלנים צעירים הנזקקים לליווי, רובם כהי עור שגדלו בארץ, ללא אמצעים מספקים. "אף אחד לא נותן לילדים האלה הזדמנות, אף אחד לא רואה את היהלומים השחורים האלה", היא מדגישה בלהט.
אם תשאלו אותה איפה היא מתגוררת, היא תגיד לכם שזה תלוי ביום. החיים שלה נעים על קו ראשל"צ־אילת.
תוך כדי העשייה שלה היא גם חיפשה דרך להחיות מחדש את האהבה שלה לכדורסל, אחרי ששיחקה במשך שמונה שנים בצעירותה ואימנה שנתיים. "ההחלטה שלי להפוך לסוכנת שחקנים הייתה כמוצר משלים", מסבירה דאוסון. "אני כבר חמש שנים מלווה צעירים. ראיתי ילדים שהולכים לאיבוד ולא מוצאים את עצמם. אני רואה ילד עם נתונים לשחק כדורסל, אבל רמת הביטחון שלו היא אפסית, מסופסל בקבוצה שלו ולא מקבל הזדמנויות".
איך זה התחיל?
"פשוט ניגשתי אליהם לאט־לאט. כשדיברתי עם כל אחד מהם בפעם הראשונה, ראיתי שהם בקושי מסתכלים לי בעיניים. הם מסתכלים על הרצפה. הם לא יודעים איך להתמודד, מה לעשות, הם לא מלווים על ידי אף אחד".
אז איך בעצם את מלווה אותם?
"בכל דבר שקשור בחיים – אם זה בצבא, בקבוצה, בבית. כמו מנהלת אישית. הפכתי לסוג של אמא שלהם. התקשורת בינינו היא דו־כיוונית, אני כל הזמן בודקת מה איתם".
"אני לא חושבת ששון מקבל את היחס שהוא צריך לקבל, ולראייה לא מעט מקרים שקרו בשנים האחרונות, כולל בנבחרת ישראל"
את רואה הבדל ביחס שמקבלים שחקנים כהי עור?
"אני רואה על הילדים שלי, לדוגמה, שלא מקבלים את ההזדמנויות שהם צריכים לקבל. שון וטיי הם הכי ישראלים שיש. אני לא חושבת ששון מקבל את היחס שהוא צריך לקבל, ולראייה לא מעט מקרים שקרו בשנים האחרונות, כולל בנבחרת ישראל".
זה רק בגלל צבע העור?
"אולי זה לא רק בגלל זה, אבל אנחנו יודעים שהבעיה הזאת קיימת. אנחנו עכשיו מדברים רק על הילדים שלי, אך יש עוד מלא מקרים. 99 אחוז מהזרים בארץ הם שחורים, למה? כי הם מוכשרים, ברמה כזאת או אחרת. אנחנו מגדלים פה כאלה, אז איך לא רואים אותם? אני יכולה להראות לך ילדים עם נתונים פיזיים אדירים ויכולות מטורפות שאף אחד לא נתן להם הזדמנות. אני באה לדאוג שאף אחד מהם לא יתפספס".
"אני סופר־סוכנת"
הפעילות שלך היא בשכר?
"לא. זה לוקח ממני המון, אבל רואים את השינוי, וזה השכר שלי. אני מלמדת אותם איך להתנהל מול דברים שקורים – אם זה בחיים האישיים ואם ברמה המקצועית. אני נעזרת במאמנים כדי שיגידו לי מה הם חושבים על כל אחד, משלבת אותם בקבוצות. הרצון שלי היה לעזור להם להישאר במשחק, תרתי משמע. זה הזמן שלהם להיות במגרשים ולא ברחובות. כל מה שאני מביאה להם מבוסס על ערכים חברתיים. העיניים קדימה על החיים עצמם ולאו דווקא על הכדורסל. אני מלמדת אותם איך להתנהל מול אנשים, איך להתנהל כלכלית".
איך מתמודדים עם זה כלכלית?
"התמזל מזלי והגעתי לבעלי מקצוע שהם אנשים טובים שרוצים לעזור. יש לי מאמן כושר (יותם גולדין), פיזיותרפיסט (שי בן-שימול), מאמן (יוסי בן-אקן) ומאמן קליעה (ליאור רובינשטיין). אני מגיעה לאימונים, למשחקים, עושה איתם פגישות אישיות, שיחות טלפון אינסופיות, כדי לדעת בדיוק איפה הילד עומד".
ואיך מכל זה החלטת דווקא להיות סוכנת?
"קיבלתי דחיפות מכל מיני כיוונים. בעונה שעברה התחלתי להתנהל מול כל הליגות. לא הייתי עושה את ההסכמים, אלא יוצרת את כל ה'מסביב' – מדברת עם המאמנים, עם הקבוצות, מחליטה אם זה המקום הנכון בשביל השחקן, ואז נעזרת בסוכן אחר. תמיר שפירא היה עושה את ההסכמים מתוך רצון לעזור. ואז החלטתי להירשם כסוכנת, אבל לא רק באיגוד הכדורסל, אלא גם בליגת העל, כי אם אני כבר שם אז אני רוצה לפתוח את כל האופציות. לא רוצה להיות רק סוכנת, אני מתכוונת ללוות כל שחקן ברמה האישית והמנטלית. מעניין אותי להיכנס לכל עולם השחקנים הזרים".
"אני רוצה לייצג שחקנים זרים כי הם לבד במדינה זרה, ואני יכולה להיות המשפחה שלהם. הם יכולים להתקשר אליי גם ב־3 בלילה. הם לא צריכים לדאוג לכלום חוץ מכדורסל"
אז מהי המטרה?
"להיות סוכנת של כל מי שצריך את העזרה שלי, למי שיכול ולמי שלא. אבל אני לא סוכנת רגילה, אני סופר־סוכנת, מלווה אישית כל שחקן ושחקן. וזה למה אני רוצה לייצג זרים, כי יש פה הקבלה לצעירים שאני מלווה. הם לבד במדינה זרה, ואני יכולה להיות המשפחה שלהם. הם יודעים שמתי שהם צריכים הם יכולים להתקשר אליי, גם ב-3 בלילה. הם יודעים שהם לא צריכים להתעסק בשום דבר חוץ מכדורסל".
את סוכנת הכדורסל היחידה בארץ כרגע. איך זה מרגיש?
"אני לא רואה הבדל, גם לא רואה הבדל באיך אנשים מבחוץ מתייחסים לזה, חוץ מנקודה פה או נקודה שם, שגם לא שווה להתייחס אליהן. וגם אם מישהו מסתכל על זה אחרת, אני לא לוקחת אישית, אני פה כי באתי להביא דברים אחרים. איך זה להיות סוכנת השחקנים היחידה בכדורסל הישראלי? אני פשוט עם שמלה, עקבים ושיער ארוך, והם לא. זה הכל".
כשאת אומרת "דברים אחרים", למה את מתכוונת?
"אני מביאה את הצד של האמא, זה הערך המוסף. אני מבינה שזה עולם תחרותי, ואני אמנם לא מתנהלת עם מרפקים, אבל בסופו של דבר מה שעומד לנגד עיניי זו טובת השחקן, והרבה פעמים זה לא מוצא חן בעיני הנפשות הפועלות. לא אגיד שזה לא מעניין אותי כי אני אוהבת הרמוניה, אבל זה לא יעצור אותי מלומר את מה שיש לי או לעשות את מה שאני חושבת שצריך".
"עומדת בפני עצמי"
מה שון וטיילר חושבים על ההחלטה? כי בכל זאת, נכנסת להם לטריטוריה.
"נכנסתי לטריטוריה שלהם בהדרגה, זה נראה קצת מוזר לפעמים ואנחנו עוד מעכלים את זה, אבל הם הכי בעד והכי מפרגנים. שאלתי אותם גם לפני אם יש להם בעיה עם זה, והם אמרו שלא".
תהיי סוכנת של אחד מהבנים שלך?
"בטיי אני מטפלת, באופן כללי זה לא קו אדום, אבל זה לא הדבר הנכון כרגע".
תמיד היית "אשתו של"... "האמא של"… עכשיו את בפני עצמך.
"עם כל זה, תמיד הייתי איריס דאוסון. תמיד הבאתי את עצמי, והרגשתי שגם ככה מתייחסים אליי. לא הייתי צל. אבל לאחרונה התחלתי להבין שזה אחלה גלגול. מאוד מסקרן אותי מה יהיה הלאה, אבל אני קודם כל נהנית מהדרך. הנתינה גורמת לי להרגיש טוב, מצליחה לגעת באנשים וזאת המשמעות של מה שאני עושה פה. השאיפה שלי היא להיות אול־אין בכדורסל, כדי לעזור לכמה שיותר שחקנים".
פורסם לראשונה: 10:45, 25.12.22
