נדמה שבמכבי ת"א הכושר הנוכחי תמיד נמדד בהשוואה לתקופות קודמות. ביטויים כמו "זה מזכיר את...", או "כבר שכחה מ...". הצהובים של תחילת נובמבר 2021 נבחנים באותה צורה, אבל בשני מישורים שונים: ביחס לעונה שעברה, שהייתה כושלת במיוחד, וביחס לתחילת העונה, התקופה בה הקבוצה עוד עברה למעשה את ההכנה שלא הייתה לה באמת והפסידה שניים משלושת המשחקים הראשונים, כולל תבוסה ביתית לכוכב האדום.
במדד הראשון, נראה שהעונה מכבי באמת מסוגלת לאיים על מקום בפלייאוף. במדד השני, קשה בכלל להאמין שמדובר באותה הקבוצה. זה הזמן שהיה דרוש לה כדי להתחבר, ולא שינויים כמו החזרה של אנטה ז'יז'יץ' או קיצור הרוטציה. ניצחון שני ברציפות על יריבה ספרדית זה פנטסטי. היו שנים בהן ניצחון אחד על אחת מהספרדיות לא היה בהישג יד, שלא לדבר על 18 הפרש בחוץ נגד באסקוניה.
להוציא את שני המשחקים הראשונים, זו מכבי ת"א קבוצתית מאוד, ששומרת היטב, ששחקניה לא מוותרים על אף כדור ופשוט משחקים עם הלב. ואם מחפשים שוב השוואה לעבר, אפשר לחזור רחוק יותר בזמן ולחשוב על ימים גדולים בתולדות הקבוצה. כל זה מרשים עוד יותר כאשר מי שהיה צריך להיות הסקורר המוביל, או לפחות אחד הבולטים, סקוטי ווילבקין, לא קולע אף נקודה. נכון, הוא נפצע במהלך המשחק, אבל עוד לפני כן לא היה מדויק. ולא רק במשחק הזה: מדהים לחשוב על כך שבמהלך רצף חמשת הניצחונות ביורוליג, ווילבקין לא הבריק או הצטיין. במכבי ת"א כבר מתרגלים למצב שמנצחים גם בלי הנקודות והעזרה שלו, וזה משהו שלא נראה סביר גם כשהסגל חדש.
אי אפשר להתעלם גם מהניצחון האישי של יאניס ספרופולוס על דושקו איבנוביץ'. המאמן המפסיד עשה בעבר דברים גדולים במועדון הבאסקי, אבל העונה גם הוא וגם שחקניו לא בדיוק פוגעים. אמש נראה היה שהרים ידיים כבר בשלב מוקדם של המשחק, אחרי שהבין שהכעס והשאגות על שחקניו לא יעזרו לו. פעם התזמורת המקומית הייתה זו שנתנה את הטון ביציעים במשחקי הקבוצה. גם הפעם קולה נשמע, אבל הוא נבלע לעתים קרובות בשריקות הבוז של האוהדים.
