מכבי ת"א, שתפתח הערב (חמישי, 21.05) את עונת היורוליג במשחק מול פרטיזן בלגרד, לא טעמה את טעמו של הפיינל פור כבר תשע שנים, מה שמסב לאוהדיה מפח נפש כמעט מדי עונה. לאנשים קשה להתרגל לבינוניות כשלמועדון יש בארון כל כך הרבה גביעי אירופה, והעובדה שתקציב הקבוצה נמוך מזה של הגדולות באמת לא מנחמת אותם. הציפייה ל"קסמים" – למציאת שחקני רכש שאיש לא מכיר ויהפכו לכוכבים, לשלם קבוצתי שיעלה על סך חלקיו – תמיד שם.
ברוב העונות האחרונות זה נגמר בהתרסקות. הריטואל היה כמעט קבוע: בתחילת השנה היו מגיעים המון שחקנים חדשים, בהם שניים־שלושה שמות מעניינים, התחושה הייתה שאם הכל יתחבר כמו שצריך אז יכול להיות טוב, וזה אף פעם לא התחבר באמת. מכבי נראתה כמו אחת הבינוניות של אירופה.
קטש: "מתרגשים לקראת עונת יורוליג חדשה"
(צילום: באדיבות ONE)
המטרה: פתיחה חזקה
בשנה שעברה התמונה הייתה שונה לגמרי. מכבי סיימה (באיחור של שלוש שנים לפחות) את עידן שני המאמנים הכושלים, נבן ספאחיה ויאניס ספרופולוס, הביאה את עודד קטש עם דייויד בלאט כתומך לחימה, החתימה כמה שחקנים באמת טובים, וסיפקה עונה חלומית ביחס למה שהורגלנו, ביחס לעלות הסגל וביחס לרמת הכישרון שהייתה בו. היא גם הציגה כדורסל יפה בלא מעט משחקים. המטרה המרכזית הושגה – כניסה לשמונה הגדולות, והיא לא הגיעה לפיינל פור בעיקר בגלל דלות בכמה עמדות ולא בגלל טעויות יוצאות דופן שעשתה.
ההצלחה הגבירה כמובן את התיאבון ופתחה מחדש את השאלה אם מכבי יכולה לחזור לצמרת של אירופה. מאחר שרוב הסגל נשמר, ובצדק, תיאורטית התשובה אמורה להיות כן. אבל תמיד יש אבל.
עונת יורוליג לא מתנהלת בוואקום. להבדיל מהתל־אביבים שלא עשו מהפכות בסגל, יש קבוצות שבנו את עצמן מחדש. אם ניקח את פנאתינייקוס כדוגמה, זו קבוצה שמבחינת שחקניה עדיפה השנה על מכבי. כשהקרב על כניסה לשמינייה הראשונה כה קשה וצפוף, תוספת של קבוצה טובה מאוד אחת (וסביר, כמובן, שיהיו עוד כמה) יכולה להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון. מצד שני, לכל הקבוצות החדשות לוקח זמן להתגבש, ממש כמו שלקח למכבי בשנה שעברה: את רוב ניצחונותיה היפים היא השיגה בחצי השני של העונה. הפעם, כשכולם די מכירים אחד את השני, היא תצטרך לפתוח חזק מההתחלה ולנצל את חבלי הלידה של האחרות כדי לצבור שורה של ניצחונות מהירים – ורצוי שזה יתחיל כבר הערב.
זה לא רק יעזור לקדם את המטרה המרכזית, כניסה לשמונה הגדולות. רצף הצלחות מוקדם מכניס קבוצות לביטחון ומעניק שלווה. הצלחה יוצרת הצלחה. זה קרה לאחרונה בעונה עם עומרי כספי וטאריק בלאק, שבה הקבוצה התגברה על המון פציעות הודות להתחלה המצוינת. מבחינה זו, הבשורה על פציעתו של ווייד בולדווין היא מכה קשה.
אם מסתכלים על השינויים בסגל, מכבי עשתה כמה דברים נכונים, אבל נותרו לה עדיין מספר בעיות לא פתורות. בקו האחורי בוצע הידוק חכם שחוסך שחקן. תמיר בלאט ואנטוניוס קליבלנד החליפו בעצם את יפתח זיו, דארן היליארד ואוסטין הולינס (תכל'ס גם את ג'יילן אדאמס, אבל הוא הגיע בגלל פציעות). בלאט יספק את הקליעה שציפו מהיליארד וינהל משחק טוב מזיו. קליבלנד ישמור יותר טוב מהולינס, יאפשר לעשות נקודות קלות במתפרצות ויעניק ממד פיזי שלא היה בשנה שעברה. עם זאת, הוויתור על שחקן כמו בראיין אנגולה, מהסוג שיכול לשחק בהרבה עמדות ועושה קצת מכל דבר, הוא כנראה טעות.
דרוש גבוה אתלטי
בקו הקדמי הדברים יותר מסובכים. ג'יימס ווב הוא בחירה טובה. שחקן בעמדה 4 עם קליעה מבחוץ זה בדיוק מה שמכבי הייתה חייבת. מאחר שחלק גדול מההתקפה בנוי על פיק אנד רול שג'וש ניבו עושה עם אחד הגארדים רחוק מהסל, ואז מסתובב פנימה במהירות לאלי הופ או הטבעה, צריך שהצבע יהיה פנוי.
בשנה שעברה השומר של אלכס פוית'רס יכול היה להישאר בצבע ולעזור, מה שניטרל את השיטה. לכן ג'ייק כהן היה בחירה טובה יותר. לווב חייבים להיצמד, וזה ישאיר לאחרים מקום לעבוד. זה לא שווב שחקן מדהים, אבל הוא פשוט מאוד מתאים לשיטה. מה שאי־אפשר כנראה להגיד על חסיאל ריברו. הוא שחקן קבוצתי שמוסר חכם, אבל לא כל כך גבוה, לא כל כך חזק, לא שומר גדול ולא ממש טכני. זה לא שרע שיש לך שחקן כזה בסגל, אבל הוא לא פותר את הבעיה ההגנתית כשמתחת לסל ינדדו מילוטינוב, בלצ'רובסקי וענקים אחרים שגדולים פיזית על ניבו, ולא את הבעיה ההתקפית כשרומן סורקין ביום לא מוצלח (אגב, לטעמי סורקין שחקן אדיר, אבל הוא עדיין לא מספיק יציב – לא רק באשמתו, אלא גם בגלל מיעוט הדקות שהוא מקבל, גם כשהוא בתקופה מצוינת ויותר טוב מכל האחרים).
אם אני צריך להמר: מכבי תצטרך להחתים בהמשך גבוה מגוון ואתלטי, שיכול לנוע בין שתי העמדות ולנעול את הצבע. מדובר במצרך נדיר, שעולה הרבה כסף, ולכן יהיה צריך שהרבה נסיבות יתחברו נכון כדי ששחקן באמת משמעותי יגיע, אבל אחד כזה יכול להיות ההבדל בין מקום בשמינייה ואפשרות לחלום על פיינל פור – לבין עונה שתסתיים עם טעם של החמצה.
