"כאן בהמשך הרחוב יש את הבריכה ומגרש הכדורסל, פה יש את אולם האירועים שבו חגגתי בר־מצווה", מסביר הגארד נועם יעקוב בן ה־17 כשאנחנו מסתובבים בקיבוץ העוגן שבמועצה האזורית עמק חפר.
בכל רגע עוצר אותו בן קיבוץ אחר שמפרגן לו על הדרך שעשה בשנים האחרונות, או פשוט זורק מילה טובה על המשחק האחרון שלו. בכל זאת, לא בכל יום שומעים על ילד שמחליט בגיל 13 לעזוב בלי המשפחה את ארץ הולדתו, דנמרק (אבא ישראלי ואמא סקנדינבית), ולעבור להתגורר בישראל, בקיבוץ, עם סבא וסבתא, כדי למצות את כל האמצעים להתקדם בכדורסל.
התוכנית של יעקוב הצליחה לחלוטין: בקיץ האחרון הוא חתם על חוזה ארוך טווח באקדמיה של וילרבאן הצרפתית, ובעונה הקרובה הוא כבר אמור להיכלל בסגל הבוגר. אבל הפרגון בשבילי הקיבוץ מגיע בעיקר בזכות ההופעות המרשימות שלו בנבחרת הנוער. רק לפני שבוע הוא נבחר לחמישיית הטורניר באליפות אירופה עם ממוצעים של 19.3 נקודות, 6 ריבאונדים ו־6 אסיסטים. יעקוב היה רמה בפני עצמה והיו משחקים שבהם הדומיננטיות שלו הייתה עד כדי כך מופרעת שהוא קלע כמחצית מהנקודות של כל הנבחרת.
"מוכן להקריב הכל"
רגע לפני שהוא טס לצרפת לקראת ההכנות לעונה הבאה, הוא מספר בראיון מיוחד על החיים רחוק מהמשפחה, ההתמודדויות עם האתגרים ועל החלום הגדול להגיע לליגה הטובה בעולם.
"בגיל 12 היו לי הצעות לצאת לשחק בחו"ל והרגשתי שאני עוד לא מוכן", מסביר יעקוב. "לא רציתי לעזוב את הבית. אבל חצי שנה לאחר מכן כבר הבנתי שאין לי כל כך לאן להתקדם בדנמרק, אז פשוט אמרתי להורים, 'למה שאני לא אלך לגור אצל סבא וסבתא?' אני לא אשכח את התאריך הזה - ב־17 ביולי 2018 כבר עברתי לגור בארץ. הייתי מוכן להקריב את כל מה שהיה לי בדנמרק בשביל כדורסל".
יש לך קעקוע אחד בפרק יד ימין של המיקוד בדנמרק ועל שמאל את המיקוד של הבית בישראל. איפה יש יותר תחושת שייכות?
"בגלל שבשנים היותר משמעותיות שבהן התפתחתי כאדם וכשחקן חייתי בישראל, אז מרגיש לי שזה הבית. אבל גם דנמרק זה בית, אני פשוט מרגיש שיש לי שני בתים, אני מקווה שצרפת תהפוך לבית השלישי שלי".
איך זה לגור בלי ההורים?
"כשעברתי לארץ עשיתי טסט, והוא צלח. אני חושב שהמעבר הזה לארץ הכין אותי טוב יותר למעבר לצרפת. זה היה קשה בהתחלה, אבל טלפון אחד לאמא והכל הסתדר".
איך החיים בקיבוץ?
"זה ממש כמו משפחה אחת גדולה, אני מרגיש שכולם תומכים ומאמינים בי. אני חושב שגם הקיבוץ עזר לי, כי אם הייתי עובר ישר מדנמרק לת"א, אז יש את כל הלחץ והעומס שם".
אתה מרגיש את השוני במנטליות?
"בישראל יש יותר חום, כולם פה מאוד פתוחים, ישר נהיו לי מלא חברים, יום אחרי שאני פוגש איזה מישהו הוא ישר קורא לי 'אח שלי'. בדנמרק זה לא ככה, שם יותר סגורים וקרים".
אתה יותר דני או ישראלי?
"ישראלי, ברור".
כשבאת לישראל, מה הייתה המטרה שסימנת?
"להגיע לטופ. אני רוצה להצליח ברמה הכי גבוהה שיש, ואני אעשה הכל כדי להשיג את זה. בגיל חמש כבר אמרתי להורים שלי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אני זוכר שיחה ספציפית עם אמא שלי, היא אמרה לי שאני צריך תוכנית ב' ולהשקיע בלימודים, אמרתי לה כבר אז שתוכנית ב' שלי זה יורוליג".
"לא משחק אותה נחמד"
מה מאפיין אותך כשחקן וכאדם?
"כשאני לא מכיר את האנשים אז אני ביישן, אבל כשחקן אני קצת שונה, יש לי חוצפה ישראלית, אני מנהיג על המגרש, וזה לא תמיד מתבטא אצלי במילים, אלא יותר בשפת הגוף שלי. אם אני צריך להגיד לשחקן שיתעורר אז אני אגיד לו, אני לא משחק אותה נחמד" .
הגעת עם נבחרת הנוער לרבע גמר אליפות אירופה, החמצתם הזדמנות לזכות בכרטיס לאליפות העולם. איך אתה מסכם?
"נכנסתי לחמישיית הטורניר וזה באמת היה כבוד גדול בשבילי, הרגשתי שסימנתי 'וי' כי זה משהו שרציתי לעשות, אמנם בסופו של דבר לא סיימנו איפה שרצינו, אבל אני גאה בעצמי. אני חושב שעשיתי עבודה טובה, כמובן שיכולתי להיות יותר טוב. מבאס קצת שלא הגענו יותר רחוק, אבל עשינו את המשימה שלנו ונשארנו בדרג א'. ברגע שאתה עולה עם הגופייה של ישראל זה יותר עמוק, אתה מייצג את המדינה".
איך נוצר הקשר עם וילרבאן?
"דרך הסוכן שלי, מתן סימן טוב. הוא מכיר את הבעלים, טוני פארקר. הוא שלח לו וידיאו שלי מהתקופה ששיחקתי במחלקת הנוער של הפועל עמק חפר. יומיים לאחר מכן כבר הייתה לנו פגישה בזום במשך חצי שעה, מאוד התרגשתי. משם הדברים התקדמו די מהר, ישר קפצתי על זה. זאת עבודה ברמה אחרת שלא הכרתי לפני. מדובר על אימון אישי ביום עם שני מאמנים, יש אימון נוסף בחדר כושר, אוכלים רק את האוכל של האקדמיה שמפוקח על ידי תזונאית, פסיכולוגית, באמת מדובר במעטפת מלאה".
"אני רוצה להצליח ברמה הכי גבוהה שיש. בגיל חמש כבר אמרתי להורים שלי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אמא אמרה לי שאני צריך תוכנית ב', ולהשקיע בלימודים. אמרתי לה שתוכנית ב' שלי זה יורוליג"
באיזו התמודדות מיוחדת נתקלת שם?
"האימון הראשון שלי עם הבוגרים. לקח לי רגע להתעשת. אמרתי לעצמי, 'אתה פה, תתעורר', כי פתאום ראיתי על המגרש שחקנים שלפני חודשיים ראיתי אותם בטלוויזיה משחקים בפלייאוף היורוליג, עכשיו הם כבר כמו אחים גדולים שלי, נותנים לי טיפים".
השנה אתה אמור לשחק עם הקבוצה הבוגרת?
"קודם כל אני אמור להיות רכז מוביל של הקבוצה עד גיל 21, וגם להיות חלק מהסגל של הבוגרים. זה גם תלוי מאוד בי, אם אני אעשה עבודה טובה בטרום עונה. גם אין ספק שהטורניר שעשיתי עכשיו עם הנבחרת עזר לי מאוד, אני רק צריך לקחת את ההזדמנות בידיים".
מאמין שאתה יכול להיות שחקן יורוליג לגיטימי?
"ברור, אם אני אגיד לא, אז איזה שחקן אני? נכון שעוד לא צברתי ניסיון ברמות האלה, אבל צריך להתחיל מאיפשהו".
יש כבר איזה שחקן שאתה חולם לשחק מולו?
"מייק ג'יימס. זה יהיה אתגר לא קל".
מה החלום?
"להגיע הכי רחוק שאני יכול. המטרה שלי בעיקרון היא NBA, אם זה יגיע עוד שנתיים או יותר מאוחר, ואם לא, אז אני אמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר עד שאני אשיג את זה. אני רואה איך דני (אבדיה) עושה המון כבוד למדינה ואני גם רוצה, עצם זה שהוא נבחר בדראפט ומשחק שם זה נותן לי הרבה מוטיבציה, אני מאמין בעצמי".
אם לא היית כדורסלן, מה היית?
"מעצב נעליים. לא, את יודעת מה? שדרן ספורט. בטוח הייתי עושה משהו שקשור לספורט, גדלתי על כדורסל, זה פשוט נהיה חלק בלתי נפרד ממני".
